1. Future Cult
  2. Call the Midnight Animal
  3. Die Into Us
  4. Suicide Market
  5. The Gown
  6. Grease Infant
  7. Galaxy Ripper
  8. Tragedy
  9. Girl Autopsy
  10. In the Flesh

אני מבואס. למה?! כי אין לי זמן, או ליתר דיוק – אין לי מספיק ריכוז, כוח וחשק לשמוע מטאל חדש בכמויות שהייתי רוצה, וכמובן לכתוב עליו. אני לא מבואס. למה?! כי אלו נסיבות משמחות. אם זה לחוות אבהות לראשונה ואם זה קידום בעבודה. ככל שאתה מתבגר אתה לומד שהחיים הם לא דבר טוטאלי. היבטים מסוימים באים תמיד על חשבון היבטים אחרים, ותפקידך מסתכם ראשית בלדאוג במידת האפשר שההיבטים החדשים יהיו חיוביים, ושנית, לסדר את טבלת העדיפויות שלך על פי ההחלטות הלא מושלמות שאתה צריך לקבל. סה לה וי.

ובכל זאת, מידי פעם היוטיוב נפתח כאילו מעצמו. אתרים של לייבלים מופיעים על המסך באורח פלא ודפי באנדקאמפ ומגזינים שונים צצים כאילו יודעים הם את רצוני מאחורי כל מחסומי הריכוז והזמן. השמחה בלגלות הרכב חדש שהתוצר שלו נוחת בדיוק על הנקודה הנכונה בנפש שלך. הכיף בלהתעדכן על אלבום חדש של להקה שאתה אוהב. הסקרנות המפתה והמופלאה הזו שגואה בך רגע לפני שאתה הלוחץ על הלינק כשאתה לא בטוח מה יחכה לך בצד השני. לעזאזל, אתם ואתן בטח יודעים על מה אני מדבר. זה לא משהו שאתה יכול להתנתק ממנו באמת גם אם באופן זמני, וגם אם החיים עצמם עדיין שם והם תובעים את שלהם.

באחד מהרגעים האלו נפלתי לא על אחר מאשר הרכב הסלאדג'/בלאק/פרוגרסיב/משהו האמריקאי The Lion's Daughter. האמת היא שזה היה יוצא דופן במובן מסוים. גלי הסלאדג' של השנים האחרונות כמעט תמיד התנפצו להם עלי מבלי לחדור יותר מידי. אם זה מתוך החלטה בלתי מודעת שנובעת מתוך הרצון לא להתפזר מידי כדי להישאר עם רגליים על הקרקע ולהיות מעודכן ככל האפשר בז'אנרים הקרובים יותר לליבי, ואם זה פשוט עניין של טעם. למעט הרכבים בודדים כמו Inter Arma למשל שהצליחו ללכוד אותי עם הקרס החד שלהם – אני לא שם.

ואם יורשה לי להמשיך עם הכנות הזו עוד רגע או שניים, גם הצד השני והשחור של המטבע לא קורץ לי במיוחד. אם יש מי שמתרעם על הבלאק האמריקאי העכשווי בדמות להקות כמו Deafheaven או Ghost Bath – אם הוא בכלל מחשיב אותן כבלאק – בגלל ענייני טהרנות כאלו ואחרים, אני כנראה מבוגר מידי לדיכוטומיה שכזו. אותי התת-ז'אנר הזה פשוט משעמם. לא יותר ולא פחות.

אך לאחר כל זה, הנה אני יושב מול היוטיוב. הסטרים של האלבום המלא והחדש שנקרא Future Cult פתוח מול עיני וזוחל לו ברשעות מענגת אל תוך אוזניי. ומה אגיד, שאני לא אוהב את מה שאני שומע כי סלאדג', כי היפסטר-בלאק, כי אמריקה?! אני מעדיף לשקר לעצמי היכן שזה יביא יותר תועלת.

The Lion's Daughterהם שלישיה מסנט לואיס מיזורי. הבאז סביבם לא חדש והוא נוכח שם כבר כמה שנים ובמיוחד מאז אלבום השת"פ הייחודי שלהם עם הרכב הפולק Indian Blanket – באז שרק התגבר עם צאת אלבומם השני ב-2016. אך כל פעם שהשם שלהם עלה, פשוט סיווגתי אותם כ"סלאדג'" והמשכתי הלאה. כאמור, הצ'אנס שהחלטתי לתת להם הפעם על רקע העטיפה המסקרנת שנראית יותר כמו פרודיה מטרידה על אומנות פופ והיפ הופ משנות ה-90 – התברר כהימור נכון.

את האלבום פותח ספק אינטרו ספק שיר הנושא והוא עושה זאת עם סינתיסייזר שמשתלב במהירות בכלים המסורתיים. מהצליל הראשון שלו הסינתיסייזר זורק את המאזין לשנות ה-70 וה-80 ולפסי הקול של סרטי אימה וסרטים פוסט-אפוקליפטיים מאותם עשורים. על הנייר ההתכה הזו אמורה להישמע מגוחכת, אך כמו עטיפת האלבום שהופכת ממגוחכת למטרידה במובן הטוב והאיכותי של המושג עם כל מבט ומבט, כך גם השיר צולל בתוך שניה או שתיים אל תוך האווירה הייחודית הזאת שקשה להגדיר אותה אחרת מאשר פוסט-אפוקליפטית. הסינתיסייזר שממשיך ללוות את השיר גם כשהוא מתפרץ אל שיאו האקסטרימי, מתבל את הריפים השחורים והשמנוניים של הבלאק/סלאדג' במתכתיות ויוצר סאונד תעשייתי מיוחד במינו.

השיר השני שנקרא Call the Midnight Animal ממשיך באותו הקו ונע על אותו עמוד שדרה אלקטרוני ומטריד כשסביבו מתלקחים ריפים שחורים משחור, יציאות פרוגרסיביות טורדות מנוחה ולבסוף נויז-מטאל ששולח את המאזין להתכרבל באיזושהי פינה חשוכה ולקוות שמה שמתחבא בארון זו רק מפלצת. האלמנט היחיד שלפחות אצלי פגם מעט בהנאה המזוכיסטית הזו, הוא הבחירה בווקאלס הארדקור מעוותים. כן, זה אלבום שהוא גם סלאדג' ומכאן ההארדקור, וכן, יש בו את האווירה התעשייתית שמתחברת לדיסטורשן של הקול, אך לעניות דעתי דווקא גראול נמוך או שריק גבוה ושחור היו מאזנים ומשדרגים את ההוצאה בכמה רמות.

שני השירים הבאים Die Into Us ו- Suicide Marketלובשים אופי מעט פחות תוקפני, מעט יותר פרוגרסיבי ומעט יותר מלודי, אך בכל אופן לא פחות איכותי ומעניין. Galaxy Ripper מחזיר את האגרסיות שהלכו קצת לאיבוד. השיר בועט בדלת עם ריפ ת'ראשי מקפיץ, ורגע לפני שהוא שולח אותך ללבוש ווסט ג'ינס עמוס פאצ'ים וסקיני קרועים, נכנסים הבלאסט-ביטים ומזכירים לך עם כאפה הגונה לתוך הפרצוף היכן אתה ולשם מה הגעת לכאן. זהו? נראה לכם?! מה עם קצת גרוב? או שבירות פרוגרסיביות א-לה Remission של Mastodon? וכל זה בפחות משתיים וחצי דקות. דאמממ…

ולבסוף לאחר Tragedy המלנכולי משהו ו- Girl Autopsy שהוא אתנחתא אינסטרומנטלית שנשמעת כמעט כמו אינטרו לאלבום אבוד של Windr, מגיע In the Flesh וסוגר את האלבום עם שיר בלאק מצוין, מלודי ומופק בצורה לא בדיוק בלאקית מצד אחד, אך גם מנוכר ומטריד מצד שני – מין סיכום מוזיקלי ואווירתי של כל החוויה המוזיקלית והאווירתית הזו שנקראת Future Cult.

בשלב כזה אחר בחיינו כמטאליסטים כולנו תהינו מה טומן בשביל המטאל העתיד בתיק הקסמים שלו. האם נזכה לראות התפרצות ז'אנרים חדשים כמו בשנות ה-80 של המאה שעברה? או שאולי נמשיך לחזות בתהליך מזדחל של פיוז'נים וסאונדים חדשים ללא קפיצות גדילה משמעותיות שיפריעו את מנוחת הסיסמוגרף הסוגתי? ואולי בכלל ישנו שביל שלישי עליו יבחר המטאל לצעוד? מי יודע?! כמו בהיסטוריה הכללית, אני לא מאמין בחוקיות ובחיזוי על סמך איזשהו דפוס שנראה לנו כאילו התקיים בעבר, ובטח כשמדובר ביצירתיות האנושית שהגבול היחידי שלה לעת עתה הוא המוות.

בכל מקרה, The Lion's Daughter משתייכים לדרך השנייה. הם לא ממציאים את הגלגל ולא מפיקים מהפכה. האלבום המלא השלישי שלהם לא מפיל לסתות והוא לא יצירת מופת. Future Cult הוא אלבום טוב, ואולי אף מהטובים מבין אלו שיצאו ויצאו השנה עם קטעים חזקים יותר בתחילתו ובסופו, קטעים פחות חזקים בתווך, וחשוב לא פחות – באורך מושלם כדי לא להפוך למעיק.

Future Cult מציג התכה מודרנית בין ניכור פוסט-אפוקליפטי ותעשייתי – מין סטימפאנק על סטרואידים, אקסטרים אירופאי קלאסי, הארדקור שמנוני מבית מדרשו של הסלאדג' האמריקאי ופרוגרסיביות שמייצבת את המבנה עם עומק ומורכבות, והוא ללא ספק נציג אותנטי ומובהק של התהליך היצירתי-אבולוציוני שעובר על המטאל בשנים האחרונות.