The Man-Eating Tree – Vine

נראה שהחורף מסרב בתוקף להגיע. בחוץ עדיין שרבי, שריפות משתוללות ואין גשם באופק. כמטאליסטים אתם בוודאי יודעים שישנן להקות שלא יעזור כלום, הן לגמרי חורף-אוריינטד. פשוט אי אפשר לשמוע אותן בשיא החום. בקיץ אני לא יכולה בכלל לחשוב על אווירה קודרת ואפלולית, ליריקה גבוהה וגראולים מיוסרים, או לחלופין מקצבים כל כך איטיים וזמר ששר מילה-בשעה. זה פשוט לא מתאים, כמו לאכול מרק עוף מהביל באמצע אוגוסט. יש דברים שפשוט לא עובדים טוב ביחד.
אבל למען האמת כבר די נמאס לי מלהקות "הקיץ". כל הפאוור וההבי-מטאל המקפיץ והכיפי, להקות מגניבות סטייל Extreme, ואפילו מייקל ג'קסון שזכה לתחייה מחודשת אצלי במערכת, מאז כיתה ו' בערך. די. בתור מטאליסטית קשוחה ואפלה, אני מבקשת: הבו לנו חורף. תנו לנו להתבכיין במיטה עם שירים גשומים וחושך בנשמה. אני מתגעגעת ל- Opeth, ל- Porcupine Tree. אני אפילו מוכנה לסבול קצת עם האיטיות הנגררת של My Dying Bride, ולכן החלטתי לעשות מעשה: אני אתחיל לשמוע להקות של חורף, ואולי כמו ריקוד הגשם, החורף גם הוא יחליט שבא לו להגיע.

וכאילו בקשתי נשמעה, הגיע לידי אלבום חורפי בהחלט, מדכא ואווירתי ואפרורי מבחוץ ומבפנים. The Man-Eating Tree הינה להקה אשר הוקמה בשנת 2009 על ידי Vesa Ranta, מתופף יוצא Sentenced. הלהקה הפינית, המגדירה את עצמה כ"מטאל אווירתי", מכוונת לדבריה למעריצי Anathema ו- Katatonia, ואף חתומה בלייבל המכובד Century Media. רוב הרעיונות נכתבו על ידי Janne Markus מ- Poisonblack, וכל הלהקה השתתפה בעיבודו, ועל ההפקה ממונה Hiili Hiilesmaa שהפיק להקות בסדר גודל של Amorphis, HIM וכמובן – Sentenced עצמם.
לרבות שורת הטייטלים הארוכה הזאת, האלבום כולו משדר אווירה סתווית ועגומה. כמעט ציפיתי לרוח ועלים מתעופפים בשלכת ברגע הקריעה מהניילון. למרות שדום-מטאל ולהקות קודרות בעלות קצב איטי ומתמתח זה לא ממש הקטע שלי, תמיד חיבבתי את Katatonia וגם היה לי קראש די ארוך על אחד האלבומים של Anathema בראשית דרכי במטאל, שלא לדבר על Amorphis שאצלי הם בכלל סיפור אהבה, והשילוב של שלושת השמות הנ"ל עשה לי חשק לשמוע על מה כל המהומה.

"Lathing a New Man" מכניס אותנו לאווירה העגומה, קלידים נוגים בשילוב גיטרות דיסטורשן, ושירה ספק אדישה ספק קרועת לב עם כמה שיאים חזקים יותר, מתכון בטוח לאלבום דום\גותי טיפוסי. הסיום שלו מאוד מזכיר את Opeth, גיטרות בפריטה החוזרת על עצמה כמו מנטרה, ונפילה לליין קלידים מינורי ויפהפה. זה קלאסי ובטוב טעם.
השירה אינה איטית ומעצבנת כמו שאוהבים לעשות לפעמים בדום מטאל, היא אינה אמוציונאלית מדי אך אפשר למצוא בה רגש אם מחפשים. דווקא ה"קוליות" החצי-אדישה הזאת גורמת למאזין להתאמץ יותר ולמצוא את נקודות החיבור שלו למוזיקה, ועם כמה שאני אוהבת זמרים שנגמרים על המיקרופון, דווקא הקרירות הזו חזקה יותר לעיתים, וזה מה שהופך אלבומים כמו "Damnation" למעולים בעיניי.
פזמונים חוזרים כמו זה שב-"The White Plateau" מזכירים לי את הכשרון של Amorphis בתחום הזה: ליינים טובים שפשוט נועדו להיות הווינרים של האלבום. "The Longitude of Sleep" שקט יותר ואני אוהבת את הדרך בה הקלידים והגיטרות מתמזגים ברקע, מצד אחד עושים תפקיד נעים ושאינו משעמם, ומצד שני נותנים את הבמה לזמר, כאילו הם שם ולא שם. השיר הזה מזכיר לי את Katatonia של פעם, מינוס הגראולים, והדמיון לשירים השקטים של Opeth רק מתחזק. ההפקה אגב, יושבת כמו כפפה על החומר עצמו. הבאלאנס מדוייק ונעים והגיטרות מועברות בצורה מאוזנת גם בליינים הכבדים יותר, מבלי שהן נדחפות קדימה בצורה סרת טעם. גם הקאבר לשיר המיתולוגי "Nights in White Satin" נהדר – נאמן למקור ומעביר את הנקודה, וכיף לשמוע שיר מוכר המייצב אותך בשיא אלבום מדכא שכזה הגורם לך לנדוד ממנו והלאה בנקודות מסויימות. מהאמצע והלאה הייתי מצפה לחידושים, אך The Man-Eating Tree כאילו סיימה את הרפרטואר שלה, מצד שני – היא פחות מחקה להקות מוכרות ויותר מחפשת את עצמה. שירים כמו "Tide Shift" כן מצליחים להציג ליינים מעניינים ומשרים אווירה מעט אחרת, פחות ישירה ויותר מתחמקת, משהו סטייל Tool אם מתאמצים למצוא מקור להשוואה. בגדול זה לא כל כך משנה כשמדובר בסגנון הזה, כי אם זה לא שבור, אל תתקן את זה, ולמרות הנפילות הרפטטיביות מאמצע האלבום והלאה, שווה לעקוב אחריהם.
תכל'ס, Vine אינו מרגש מדי מבחינה מוזיקלית. אפילו הלהקה לא נשמעת אינטלגנטית מדי בראיונות, ולא מציגה שום רעיון מלהיב או אג'נדה מטורפת. אך זה אכן מטאל אווירתי, כמו שהם מתארים אותו – מקצבים איטיים, קלידים, סולמות מינוריים ושירה איטית ועגמומית שנשארת על אותם שני תווים אבל עושה את העבודה. אני בספק אם מי שאין לו אפילו זיקה קטנה לדום ומטאל גותי יאהב את זה. מה שכן, הם מקיימים את הבטחתם: זה אכן אווירתי, ומאוד. מכירים את הימים האלה בהם לא ממש בא לכם מוזיקה שצריך להתעמק בה, אלא מעין פסקול למחשבות שמתרוצצות אצלכם? זה בדיוק זה, מוזיקת רקע להרהורים נוגים. בדרך כלל אלבום שגורם לי להיסח הדעת, כזה במהלכו אני מוצאת את עצמי חושבת על מליון ואחד דברים אחרים – נוסק אצלי מטה מטה בסולם הציונים. לדעתי, מוזיקה אמורה לתפוס את המאזין ולא להרפות. אבל כאן מדובר בז'אנר אחר לגמרי, ז'אנר שכל מטרתו הוא לגרום לך להרהר, לחלום בהקיץ. וכאשר מצאתי את עצמי מפליגה הרחק במחשבות על נושאים שמטרידים אותי יחד עם Vine, הבנתי שהם השיגו את המטרה.

נ.ב: זה עבד. בסוף ירד גשם.