The Old Dead Tree – The Water Fields

יסלחו לי מראש כל חובבי Nightmare או Gojira באשר הם, אולם מטאל צרפתי מעולם לא עשה לי את זה. על אף גודלה הפיזי, ועוצמתה התרבותית בהרבה תחומים אחרים, בעולם המטאל, צרפת עדיין לא הטביעה חותם משמעותי. על כן, כאשר קיבלתי לידי את אלבומה האחרון של The Old Dead Tree (אשר יקראו מעתה לצורך הכתבה TODT) לא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד.

עם זאת, לאחר מספר שמיעות של האלבום הבנתי שהפעם לא מדובר בעוד קלישאת מטאל תוצרת צרפת, אלא בהרכב שיכול לגבור ברמתו המוזיקלית על הרבה להקות שיצאו מתוך חלצי המטאל הסקנדינבי או האמריקאי. TODT נוסדה בשנת 97' ע"י הסולן והגיטריסט Manuel Munoz והגיטריסט Nicolas Chevrollier. סגנונה המוזיקלי משלב בתוכו אלמנטים מעולם המטאל הדום-גותי ומעולם הדת' מטאל כאשר בשוליים, ניתן להבחין אף באלמנטים מעולם הרוק האלטרנטיבי (בא לידי ביטוי בעיקר בעבודת הגיטרות).

לאחר שצרפו אליהם בסיסט ומתופף קבועים הוציאה הלהקה, בשנת 99', EP בשם: The Blossom. העבודה על אלבום הבכורה של TODT לוותה באירוע טרגי: מתופף הלהקה, Frédéric Guillemot, שם קץ לחייו והותיר את חברי הלהקה המומים וכואבים. האירוע השפיע רבות גם על החומר המוזיקלי של הלהקה, שנהיה יותר אפלולי, מלנכולי ומדכא, ותוצאתו הסופית הייתה האלבום The Nameless Disease, שיצא בשנת 2002.

הלהקה ערכה סבב הופעות ארוך בה חלקה במה עם Paradise Lost, Opeth ו-Katatonia (להקות שמאוד דומות מוזיקלית לסגנונה של TODT) וחתמה מול חברת התקליטים Season Of Mist. אך אם חשבתם שכאן החל המזל להאיר פנים ללהקה, טעיתם. בשנת 2004 עזב, אמנם בנסיבות פחות טרגיות מקודמו, המתופף השני Franck Métayer, לטובת מחויבויות משפחתיות. הצער על עזיבתו של Métayer, הביא, בשנת 2005, לצאת אלבומה השני של הלהקה: The Perpetual Motion, אשר המשיך את אותו קו מוזיקלי של קודמו, אולם נשמע פחות דכאוני.

לבסוף בשנת 2006, לאחר סבב הופעות מפרך, החליט אחד ממקימי הלהקה, הגיטריסט Nicolas Chevrollier, ללכת בעקבות חברו לשעבר ללהקה, Métayer, ולעזוב את פועלו המוזיקלי לטובת מחויבויות משפחתיות. עזיבתו של Chevrollier הביאה את הלהקה להתאסף באולפן וליצור את אלבומה האחרון: The Water Fields.

כנראה שהגורם המוביל את יצירתה TODT זה המאורעות ה-"טרגיים" אותה היא חווה – ככל שהגורם טרגי יותר והלהקה בוגרת יותר, כך המוזיקה אותה היא יוצרת משובחת יותר. The Water Fields הינו אלבום קונספט העוסק בבריחה מן המציאות והדחקת רגשות עד לכדי הגעה למצב פסיבי כאשר את\ה נמצאים דחוקים בפינה. אמנם "היהודים" עשו מתוך הנושא הזה קריירה שלמה, אך TODT לקחו את זה כמה צעדים קדימה והצליחו להמחיש את הנושא למאזין, יותר בקו המוזיקלי האפלולי והקודר שהם יוצרים, מאשר במלל (שאם לומר את האמת, מעט בנאלי).

השיר הפותח את האלבום, "Start The Fire", נפתח בריף מסולסל, מעברי תופים מהירים וגרולים עסיסיים שנשמעים אופיניים יותר ל- Orphaned Land מאשר ללהקת דת'-גות' מערב אירופית, וממשיכים לעבר סולו גיטרה מלודי ושירה נקייה שרמתה לא פחות טובה מרמת הגרולים שמציג Munoz. השיר השני, "Don't Wake Me Up", מהווה את המשכו הישיר של השיר הראשון. האווירה נעשית קודרת ומלנכולית יותר – גיטרות מאסיביות המלוות בשירה נקייה מכניסות את המאזין לאווירה הדיכאונית הדומיננטית והשלטת ללא עוררין באלבום זה.

שני השירים הבולטים באלבום: "What's Done Is Done" ו-"Is Your Soul For Sale", כבשו את ליבי ולו רק בשל שימוש ללא פחד, באלמנטים מתחום הרוק האלטרנטיבי של תחילת שנות ה-90'. השימוש המפתיע באלמנטים פופיים ניכר גם בשירים אחרים באלבום, אולם על אף העוינות שאנו המטאליסטים רוחשים לצדדים כאלה במוזיקה שאנו שומעים, כאן זה נשמע טוב ומסתדר נהדר באוזן. הקטע האינסטרומנטלי הסוגר את האלבום יפיפה, זורם, מושקע ומהווה פינאלה מושלמת לאלבום מעולה.

TODT המשיכה באלבום את הקו המוזיקלי המלנכולי והאפלולי של אלבומה הראשון. אנו מצפים מלהקה שלכאורה, הוציאה את כל "דיכאון הנעורים" שלה באלבומה הראשון, להיות קצת יותר גרובית ושמחה באלבומים הבאים אחריו, אולם לא כך הדבר. ועל אף זאת ואולי בשל כך, האלבום משלב בתוכו טעם של תמימות אלבום ראשון יחד עם בגרות מוזיקלית, דבר שמקנה לו ייחודיות. אמנם לא הייתי פותח את יינות הבוז'ולה, ומכניס סוף סוף אלבום של להקת מטאל צרפתית לפנטאון של אלבומי המטאל ואף לא לזה של הדום מטאל, אך האלבום ללא ספק שווה לפחות שמיעה אחת אם לא יותר מכך.