The Panic Channel – (ONe)

לא הרבה אנשים במוזיקה יכולים באמת לומר שהם "עשו את הכול", רוב המוזיקאים שאנחנו מכירים היום מוכרים לנו רק ממה שהם הצליחו לפרוץ איתו ולא תמיד האימג' מולנו הוא הדבר שבאמת מייצג את אותו אמן. אוקיי, עכשיו נחכה שנייה שהנפיחות במוח תרד ואני אסביר יותר טוב… הרבה פעמים בעולם המוזיקה אמן נאלץ לשנות, להתפשר, להתמתן, להקצין או לגמרי להתחפש למישהו/משהו אחר כדי להצליח וכך אנחנו זוכים להכיר אותו, אלה שבאמת נשארים נאמנים למה שיש להם בפנים, ל-"אמת" שלהם, מסתכנים לרוב בכישלון… טוב, במקרה של הרבה זה כנראה בגלל שה-"אמת" שלהם מסריחה אבל לא תמיד, יש הרבה אנשים מעולים שפשוט לא תפסו. לא תמיד יש לי הסבר הגיוני לכך.

קחו למשל את Axel Rudi Pell, גיטריסט מוכשר בטירוף, מוזיקאי מעולה, בנאדם מקסים (ולא, לא מהכרות אישית)… בקרב עדת מעריציו אין עוררין על גדולתו אבל האם הוא גדול ומוכר כמו שהוא ראוי להיות? Hardly! אבל אקסל הוא לא נושא הסקירה הזאת, דייב נבארו כן וכמו אקסל, דייב דיי נשאר בצללים רוב הזמן וחבל. דייב נבארו הוא אחד הגיטריסטים היותר מוכשרים שעולם הרוק ידע, מוזיקאי משכמו ומעלה, בנאדם מצחיק ואינטליגנטי והיכולת שלו לשנות צבעים כמו זיקית הדהימה אותי – אף פעם לא ידעתי מה לצפות ממנו.

דייב ידע תמיד לגעת בכל סגנון שרק אפשר, בתחילת דרכו הוא היה בלהקת ספיד מטאל יחד עם המתופף סטיבן פרקינס, אז הוא הכיר את הזמר פרי פארל וביחד עם אריק אברי על הבאס הם הקימו את Jane’s Addiction ואני שואל "מה הקשר?". עד היום לא ברור לי איך עוברים מספיד מטאל ל-Jane’s Addiction ולמרות שלא ידוע לי מה שם הלהקה קודמת או אם הם הקליטו משהו, בדיעבד אני בטוח שהם היו טובים כמסורת הלהקות בהן דייב היה. Jane’s Addiction הייתה ללא ספק אחת מהלהקות היותר חשובות בהשפעתן על עולם הרוק האלטרנטיבי.

לאחר ש-Jane’s התפרקה דייב לא עצר ולמרות ששמר על פרופיל נמוך יחסית הוא מצא זמן להתארח אצל Nine Inch Nail, אלאניס מוריסט ועוד… אני לא אמשיך לסקור את הביוגרפיה של דייב כי היא ארוכה, מגוונת ואפשר לכתוב 3 סקירות באורך מלא רק עליה, אני רק אציין עוד נקודת שיא חשובה מאוד בקריירה שלו. ב-1994 הוא הצטרף ל-The Red Hot Chili Peppersו הופיע איתם לראשונה בוודסטוק, ב-95 הוא הקליט איתם את One Hot Minute ויצא לסיבוב הופעות עולמי… אני מניח שלמי שהתעניין ברוק אלטרנטיבי ובFאנק לא חידשתי כל כך אבל אם כן – מצוין.

דייב ממשיך במסורת שלו ומתנסה כל פעם מחדש בעוד ועוד דברים, בקיץ שעבר הוא השתתף בתוכנית הריאליטי RockStar: Inxs בה נבחר סולן חדש ללהקת הרוק Inxs שכידוע סולנה הקודם התאבד לפני 10 שנים בערך. השנה הוא לא רק הנחה את התוכנית יחד עם ברוק ברק אלא גם היה שותף בהפקה, כשהפעם נבחר סולן לסופר-גרופ Supernova שכוללת בשורותיה את גילבי קלארק, ג'ייסון ניוסטד וטומי לי. בין הפקת התוכנית לשאר עיסוקיו ברדיו אינטרנט "Spread Radio Live" שהוא הקים, דייב מצא זמן להקים להקה חדשה, The Panic Channel.

גם לפרוייקט הזה הוא לקח את חברו הטוב סטיבן לתופף, כריס צ'אני על הבאס (נגן עם רפרטואר מכובד משלו) וסולן צעיר ואנונימי שגם מנגן על גיטרה בהרכב שלא מבייש את המעמד: סטיב אייזקס. המוזיקה של The Panic Channel נשמעת כמו חיבור מאוד מלוטש של הרבה דברים שדייב עשה מ-Jane’s דרך ה-Peppers ועד לאלבום הסולו שלו, Spread. אלבום הבכורה שלהם, (One), יצא ב-15 לאוגוסט השנה וכרגיל דייב הפתיע אותי. אלבום מגוון, מלוטש, כבד ועבודת הגיטרות של דייב בוגרת מתמיד, על טהרת הרוק נ' מטאל.

לסטיב אייזקס יש יכולות ווקאליות בלתי מבוטלות והוא מצליח לפרוץ יפה מבין הגיטרות המנסרות של דייב, במיוחד בריפים חזקים כמו בשיר "Teahouse Of The Spirits" שפותח את האלבום ו-"Left To Lose" שבא אחריו, אחד השירים היותר אהובים עליי בדיסק. כשאמרתי גיוון התכוונתי לזה, ואחרי 2 השירים הנ"ל מגיע "Bloody Mary" שנשמע לי כמו גרסת רוק לשיר של Jane's, ממש שומעים פה את סגנון הכתיבה שלו מהתקופה ההיא. "Why Cry" ממשיך את הכיוון של Bloody Mary, שיר חביב ויש לו גם קליפ נחמד אגב.

האלבום מכיל הרבה פנינים ולכל שיר יש אישיות משלו שזה דבר טוב, מה שכן, קצת מפריעה לי העובדה שעד עכשיו לאחר כמה שמיעות עדיין לא מצאתי שיר שמתבלט ולדעתי כל אלבום חייב לפחות אחד, לדעתי בכל דיסק צריך להיות שיר שישר איך ששומעים אותו יודעים שאחרי שיגמר הדיסק חוזרים ישר אליו וממשיכים משם – אני עדיין מתנדנד בין "She Won't Last" לבין "Bloody Mary". האלבום ממשיך "לסקור" את המוזיקה של דייב לאורך השנים ובשיר "Said You'd Be" שומעים את ה-Peppers למשל, הגיטרות המחוספסות של דייב והקול הצווחני של סטיב יוצרים פה שילוב מעניין, לי זה נשמע כמו מה שהיה קורה אם Soundgarden היו עושים שיר עם ה-Peppers.

בסיום היצירה מגיע שיר יוצא דופן, מבוצע ע"י סטיב בלבד, "Lie Next To Me" הוא אקפלה של סטיב מבוצעת בצורה מרשימה ואחלה דרך מקורית לסיים את הדיסק הזה שרוויי בהרבה רגש ועוצמה בשירים שלו – השיר מסיים ברוגע ושקט. לטעמי דייב הצליח גם פה ומביא אלבום מצוין ומעניין – החיבור שלו עם פרקינס תמיד הניב דברים מעניינים ומקוריים, והפעם הזאת לא שונה. The Panic Channel היא עוד התעלות של האמן המוכשר הזה, כשבדרך אגב הלהקה תצא בתחילת השנה הבאה לסיבוב הופעות ב-28 מדינות בארה"ב ביחד עם Supernova. אה דרך אגב, ציינתי כבר שדייב נשוי לכרמן אלקטרה?