The Prowlers – Devil's Bridge

אחרי אינטרו קצר ומיותר, נשמעת צרחה מלאת פאתוס – האם זה ברוס דיקינסון צווח במערכת שלי, כרעמי דאבל בס מלווים אותו? לרגע אני מתבלבל, ומתחיל לחפש מידע על The Prowlers. לא, הם לא קשורים לדיקינסון. אפילו לא היו איתו על אותו מטוס. אחרי כמה תיבות, הסולן האיטלקי מתחיל להישמע כמו שכפול כמעט מושלם של ברוס – בכמה רגעים, בטונים ספציפיים, אי אפשר להבחין בהבדל. הם מנגנים פאוור פרוגרסיב, ובפעם האחרונה שבדקתי, Iron Maiden לא החליפו ז'אנר מוזיקלי. אז מה קורה פה?

לאחר קצת מחקר, גיליתי ש-The Prowlers התחילו את דרכם בתור להקת קאברים למיידן, ומדי פעם הם עולים להופעות, כאשר במקום לתת סט משלהם, הם נותנים סט של מיידן. עכשיו הכל ברור. אבל לא סתם פתחתי את הסקירה בלטחון כמה הסולן, פאביו מינצ'ילו, מזכיר את הזמר האגדי של מיידן. יש משהו בעייתי בהאזנה להרכב שהסולן שלו נשמע בדיוק (אבל בדיוק) כמו מישהו אחר. מילא, ברוס היה מקליט איזה פרויקט צד עם ההרכב הזה, אבל לשמוע תאום ווקאלי שכזה? ולא מדובר פה בסולן שעיקר ההתמחות שלו זו שירה חד גונית כמו גראול, נגיד – את הצרחות של דיקינסון קצת קשה לחקות. אבל ניחא, אחרי שמדלגים מעל המכשול הראשון, אפשר לבחון את האלבום.

לא מדובר פה בהרכב שממציא משהו שלא היה קודם – מקצבי פאוור טיפוסיים, המון דאבל בס, סולואים מרשימים, קלידים בומבסטיים בשירים הראשונים. מדי פעם איזו שבירת קצב נחמדה, קצת שינויי משקלים. הסולו שמכניס אותנו לסי פארט בשיר השני, "YTT", טוב מאד, והסי פארט (הקצר מאד) גם לא רע. הבעיה העיקרית היא שמרוב שהחבר'ה הללו רגילים לנגן קאברים למיידן, הכתיבה שלהם נשמעת דומה מדי לזו של האגדות מבריטניה, וברגע שהסולן מתחיל לשיר, יש תחושה לא נעימה שהחבר'ה מאיטליה פשוט מנסים לתת לשירים של מיידן גוון יותר כבד.

לזכותם ייאמר שברגע שההשוואה קופצת לאוזניים, הם מייד שוברים למשהו משלהם – ריף גיטרה שאדריאן סמית' בחיים לא היה מנגן (ולא כי הוא לא יכול), ודאבל בס עצבני, מהסוג שניקו מק'בראיין מחייך בנימוס בריטי כשהוא שומע כזה. השיר השלישי, "The Invisible Prison", מתחיל כמו כל שיר פאוור פרוג, ומייד כשהסולן מכניס אותנו בקול צעקה למעבר, השיר הופך, שוב, לקטע שמיידן אוהבים לעשות בשנים האחרונות – כמו סקיצה שנשארה על מכשיר ההקלטה ולא נכנסה לאלבום X Factor. השיר הזה לא היה צריך להיכנס לאלבום.

לדעתי, אין שום דבר רע בלנגן את ההשפעות שלך, ולהכניס אותן למוזיקה שלך. אבל יש הבדל גדול בין לנגן משהו שזורק אסוציאציה להרכב אחר שאתה מושפע ממנו, לבין להעתיק מאותו הרכב. לצורך ההשוואה, טים ברטון לא מצלם סצנות מתוך הסרטים שהוא אוהב (אקספרסיוניזם גרמני ואימה משנות החמישים), אלא מצלם סצנות שמזכירות באווירה שלהן סצנות כאלו. משאירים את ההשפעות ברמת ההומאז', ולא הופכים אותן לפלגיאט. ברור לי שאני מתעסק בקטנות, כי קשה היום ליצור משהו באמת מקורי, אבל אם הרכבים אחרים (עם דגש על הרכבי פרוג מוצלחים) מצליחים, למה ש-The Prowlers לא יצליחו?

כי לנגן הם יודעים, וההוכחה הניצחת לכך היא השיר השישי באלבום, "Acid One" – קטע אינסטרומנטאלי מצוין, שמוכיח שללא הסולן שלהם, שמטיל צל כבד על ההרכב, הם מצליחים לייצר פרוג איכותי. השיק נפתח עם ליין קלידים כמעט תעשייתי, הופך לתיבת גרוב מטאל מגניבה, הגיטרה נותנת הרמוניה פשוטה אבל אפקטיבית, הקלידים מצטרפים לקול שני, והשיר משתנה לפרוג פשוט – משקל אחד של הגיטרה והקלידים, משקל שונה לתופים, בדיוק כמו שמלמדים בבי"ס לפרוג ע"ש Rush.

הקטע השישי, הוא נקודת האור הפרטית שלי באלבום הזה – סוף סוף אני מקבל טעימה של הכישרון האמיתי של ההרכב האיטלקי הזה. כמה חבל שמייד אחריו הם חוזרים לאותה נוסחה "מנצחת" (אך לא באמת מוצלחת) של פאוור פרוג טיפוסי, עם הזיקות למיידן. שלושת הקטעים האחרונים בדיסק הם מעין טרילוגיה – אינטרו בן 40 שניות, ואז שני קטעים נוספים, שאין בהם ולו קו מחשבה ברור אחד. אני באמת לא מבין למה הקטעים הללו חולקו לשלושה, ולא נשארו שיר אחד בן 11 דקות. ככה לפחות המאזין היה נשאר עם התחושה שהוא קיבל איזה אפוס מוזיקלי לקינוח.

הקטע הראשון, "Devil's Bridge Pt. 1", לא בנוי טוב, וקופץ בכל כמה שניות לכיוון מוזיקלי אחר, כשאין משהו שמחבר ביניהם. הקטע השני אמנם נפתח טוב (במעין גרוב) אבל מייד הופך למגוחך, כשהסולן מנסה להישמע "קשוח". באמצע השיר יש מעין שבירה לקצת מוזיקה איטלקית סיציליאנית מבית אבא, אבל זה פשוט לא עובד – אין סיבה ברורה למעבר הזה. קצת מציקה לי העובדה שבדיסק שאורכו 51 דקות, קיבלתי רק שש דקות איכותיות באמת. מצד שני, שש הדקות הללו (של "Acid One") משאירות אותי עם טעם של עוד, ואני מקווה שהדיסק הבא של The Prowlers יוכיח שהם התבגרו קצת, ויצאו מהשבלונות המוכרות. כי יש להם את היכולת.