The Rotted – Get Dead Or Die Trying

אם אי פעם דמיינתם את האנגלים כעם רגוע, מתורבת, כזה ששותה כוס תה עם חלב ומחליף דברי נועם לגבי מזג האוויר אחד עם השני – מגיע האלבום הראשון של The Rotted, לוקח את כוס התה, שובר לכם אותה על הראש, בועט במה שנשאר ולסיום יורק על הקבר. The Rotted קיימים רק זמן קצר בשם הנוכחי, אבל זמן רב יותר בשמם הקודם, Gorerotted, בגילגול ההוא הייתה הלהקה להקת גריינד במיטב המסורת של להקות כגון Napalm Death ו-Extreme Noise Terror שהתרכזה בעיקר בסרטי אימה, בהומור, ובחיבור בין השנים – בצורה כי גסה וברוטלית שניתן להעלות על הדעת. ההרכב ההוא הוציא שלושה אלבומים מצוינים, אך עקב מספר שינויים בהרכב ורצון לשנות כיוון שינתה הלהקה את שמה והיא מביאה כאן אלבום בכורה בחברת התקליטים Metal Blade – אלבום שלוקח את הגריינד הרצחני של העבר, משלב אותו בגישה פנקיסטית משהו, ושותל תיפוף טכני דינמי וריפים מבריקים שקרובים יותר לקו התפר שבין דת' מטאל לבלאק מטאל.

חלק מהשינוי הגיע ללא ספק כתוצאה משניים מחבריה החדשים של הלהקה, הראשון הוא דמות וותיקה בסצינת המטאל הבריטית, John Pyres, לשעבר מלהקות כמו Extreme Noise Terror, ולאחרונה חבר וותיק וחשוב ב-Cradle Of Filth המצליחה. הוא ללא ספק הכניס את כישורי כתיבת הריפים שלו לאלבום, שכמה מהם – באופן מפתיע – מזכירים דברים שהוא עשה עם Cradle בעבר. החבר השני והחדש בלהקה הוא מישהו שמגיע מאזור קרוב בהרבה, רעננה ליתר דיוק – נתנאל גולד הוא מתופף ישראלי שבשנים האחרונות ניגן עם ההרכב Screamin' Daemon לצד הגיטריסט של The Rotted, וכעת מצא עצמו איתו גם כאן. למי שלא שמע את השם – כדאי להתחיל לשנן, מדובר באחד המתופפים הישראלים החזקים שפועלים כיום, ואחד ממתופפי הגריינד המדייקים והמהירים ששמעתם.

אז מה יש לנו באלבום? בעיקר רצח בדמות מוזיקה, תקליט שעוסק בעיקר בחייהם של חברי הלהקה, אנגלים מהסוג שאולי שותה תה, אבל בעיקר בירה, ומערבב אותה עם לא מעט סמים. השירים עוסקים בצדדים הקודרים יותר של החיים, באלימות שבאנגליה של היום, ובלכלוך שבו שוחים חברי הלהקה חלק נכבד מחייהם. זה נפתח עם "Nothin' But A Nosebleed" – גריינד עם BPM קשה לספירה, משולב בסולן שנשמע אילו הוא בדרכו אליך הביתה עם אלה, ובאופן מפתיע גם ריפים מבריקים שנותנים לשיר הזה משהו מעבר ל-99% מלהקות הגריינד שאנחנו מכירים. לא מדובר בריפים פשטניים, מדובר בחיבורים מלודים שהיו יושבים בכל אלבום דת' איכותי, וזה מעלה את הרמה של הגריינד של הלהקה בכמה רמות.

"Angel Of Meth" הוא עוד שיר שמשלב גריינד עם אגרסיות דת' בולטות, וזורק כמה השפעות פאנק, תוך שהוא מתפלש בחוויה של אחד מחברי הלהקה עם סמים והבילבול שאחרי, אבל ההפתעה האמיתית היא החיבור שלו לקטע אינסטרומנטאלי קודר בשם "A Brief Moment Of Regret", שככל הנראה עוסק בתחושות שבאות בשלב הבא. אחד השירים שאת שמם לא תוכלו לשחזר בקלות רבה כל כך הוא "It's Like There's A Party In My Mouth (And Everyone's Being Sick)", קריצה לכיוון ההומוריסטי החולני של Gorerotted, ואחריו השם ההמנוני "Fear And Loathing In Old London Town", שהוא אולי גם השיר החזק ביותר של הלהקה.

השיר מתחיל בגריינד הטיפוסי של הלהקה, אבל איפה שהוא באמצע מגיח ריף מלודי שחוזר בסוף השיר, מלווה בסאונדים של מכוניות משטרה ומהומה כללית, התחושה היא ש-The Rotted מצליחים להביא את הביבים של לונדון לסלון בית המאזין – זה קודר, זה אלים, וזה יושב מושלם, כשהתיפוף של גולד נותן לכל העסק מסגרת מדויקת. את האלבום מסיימת הלהקה בקאבר שלא נעשה כמותו, גרסא מטאלית למוזיקת הנושא מסרט האימה המעולה "28 Days Later", סרט אפל שעוסק בלונדון אחרי פרוץ מגפה שהפכה את יושביה, ושאר תושבי העולם, לסוג של זומבים המונעים ע"י אלימות. המוזיקה הייתה זכירה ביותר ואחד הדברים שהניעו את הסרט במקור, אבל הגרסא המתגברת ומלאת האווירה של The Rotted לוקחת אותה לכיוון מפחיד הרבה יותר. אין לי יותר מידי מה להוסיף לכל מה שכתבתי – זה אלבום גריינד שיתאים לא רק למי שאוהב גריינד, מדובר באלבום מטאל קיצוני לכל מי שאוהב מטאל קיצוני וחסר פשרות, שכולל בו איכות שחסרה במרבית הלהקות בסגנון, מבחינתי, אחד מאלבומי השנה בינתיים.