The Used – Lies For The Liars

יהיה אולי הכי קל להשוות את אלבומם השלישי של להקת The Used לרוק האמריקאי העכשיוי. זה לא יהיה שקר להגיד שאם My Chemical Romance לא היו מוציאים את The Black Parade , הדיסק של The Used היה יוצא שונה לגמרי. גם להפקה הסופר מלוטשת של Fall Out Boy האחרון יש חלק מכריע בעיניין. אבל , וזה ההבדל העיקרי , The Used החדש הוא יצירת מופת. האלבום הזה כל כך מגוון שלנסות ולהשחיל אותו לקטגוריה מסויימת זה פשוט יהיה פשע , אחרי הכל, בישלו אותו עם כוס של מטאל , חצי כוס אלקטרוני , שלוש כפיות של תזמורת מיתרים , המון פאנק רוק ומלמעה לקישוט הוסיפו נגיעה של פופ. הפיוז'ן הזה שנוצר מהבישול הוא עוגה טעימה במיוחד , כשעל כל החגיגה מנצח השף המעולה John Feldman , מנהיג להקת הפאנקרוק Goldfinger והאיש שהפיק את Story Of The Year . למרות שפלדמן הפיק גם את שני הדיסקים הקודמים של The Used , נראה כאילו באלבום הזה הוא לקח אליו את המושכות במאה אחוז , תוך שהוא לא ממש נתן ללהה להתערב לו בעבודה ובעיבודים.

היתרון של פלדמן בתור מפיק היא היכולת הבלתי נתפסת שלו לשמוע את הרבדים השונים של העיבודים בשיר וכך בעצם להוך את השיר מגיטרה , באס , תופים וזמר , להרפתקאה מדהימה וסוחפת. את הדוגמא הטובה ביותר אולי לעבודה הנפלאה של פלדמן באלבום הזה ניתן למצוא בשיר הראשון , The Ripper , שכבר מריף הפתיחה שלו אפשר להבין שמדובר בקטע אחר. הבתים של השיר אומנם קצרים אבל המשקלים המתחלפים בתוך התיבות נשמעים כאילו תוככננו על ידי חברות מהנדסים של להקת פרוגרסיב מטאל.

הגוון של Branden Steineckert , משתנה כל הזמן ומצליח להפוך ממפלצת של גראולים וצרחות לקול אימו שברירי , כלכל אורך השיר הוא מצליח לשמור על רמת שיכנוע מאוד גבוהה. בסינגל הראשון שיצא מהאלבום The Bird And The Worm , מיע השיא מבחינת השירות. אבל זה לא רק קולו של ברט , אלא גם המקהלה המפחידה שמצטרפת אחרי הפזמון הראשון , וגורמת לשיר להשמע כמו פסקול של סרט אימה. נוסף על אלו , תזמורת כלי המיתר הענקית שמלווה את השיר (ולוקחת חלק גדול בשירים נוספים) מגדילה את מימדי הדרמה בתיזמורים כל כך מעניינים שזה נראה לי מאוד מפתה לשמוע רק את הערוצים של כלי המיתר בהקלטה. הפזמון סוחף במיוחד וקירות הדיסטורשן הנפוחים יוצרים תמונה כזאת שההולכים במוזיאון היו נעמדים לידה במשך דקות ארוכות ומתפעלים מהשימוש המיוחד במגוון הצבעים.

פלדמן המפיק יודע בדיוק איך להלך על הגבול שבין אלבום מטאל לפאנק ופופ והוא עושה את זה מעולה בHospital , השיר החמישי באלבום , גם בשיר הזה התחושה שהוא יוצר היא של סרט מתח כזה שגורם לך להחזיק את הידיות ולא לשחרר עד הפיצוץ הגדול. והפיצוץ הזה אכן מגיע בC- Part של השיר שם השירה מקבלת מלא דיסטורשן ואפקטים אלקטרוניים. השיר הזה לא נותן מנוחה , הצלילים בו צורמים מצד אחד אבל זה נשמע פשוט מעולה.

Lair Lair (Burn IN Hell) , ממשיך את הכיוון של Hospital , הפעם בכיוון יותר של פאנק , אבל כל עדיין נשמע מעולה , עבודת האלקטרוניקה נוסח אינדסטריאל בבית השני נותנת בראש , ככה שאפילו שאין אפילו תו אחד של גיטרה זה מתפוצץ. השיר הזה מצליח לעבוד בצורה מושלמת , והדבר הכי מגניב בסוף הוא שיר הילדים הידוע , "Liar Liar Pants On Fire" .

כאלבום Lies For The Liars , הוא אלבום מאוד קצר , 40 דקות בסך הכל, אבל אלו 40 הדקות הכי מרעננות ששמעתי בזמן האחרון. יש בדיסק הזה קסם שמהפנט את המאזין בכל פעם מחדש. בתהליך העבודה על הדיסק לא השאירו מקום לפינות לא סגורות, וזה כולל גם את עיצוב העטיפה המדהימה של הדיסק. עשו לעצמכם טובה , קנו את הדיסק הזה , הוא ההשקעה הכי טובה שתעשו הקיץ.