The Vision Bleak – Set Sail To Mystery

לפעמים לא בא לי להשקיע יותר מידי ולפרט למה אלבום טוב וכדאי לקנות אותו, אז בואו נחסוך למי שלא כמוני – לא חייב לשבת ולקרוא או לכתוב ביקורת מלאה על אלבום, תמצא דרך לרכוש את האלבום הזה. הוא כרגע לא נמכר בארץ, אבל כדאי להזמין מחו"ל. ועכשיו אני נאלץ להסביר למה. קודם כל כי The Vision Bleak הם אחת מלהקות המטאל החביבות עלי ביותר עוד מאז ששמעתי את אלבומם השני והמצוין – Carpathia, יצירת מופת של גות'/דום מטאל סימפוני וקודר, ובנוסף – כי האלבום החדש הכי לדעתי הטוב ביותר שלהם מאז אותו אלבום. למי שלא מכיר את הלהקה המדוברת, ניתן לתאר את המוזיקה שלהם כ Horror Metal, ואם לפרוט לפרטים אז מדובר במוזיקה גות'ית באופייה אבל כבדה בהרבה משל מרבית הלהקות בסגנון, שמשלבת שירה בסית מלודית ועמוקה של הסולן Allen B. Konstanz (שמו האמיתי Tobias Schönemann), גיטרות וסאונד שמגיעים ישירות מדת' מטאל שבדי קלאסי, ועיבודים סימפונים עשירים שלקוחים יותר מ Cradle Of Filth. הטקסטים, האופי, וקטעי שירה בעלי אופי בלאק מטאלי יותר שנכנסים לפרקים, לוקחים את כל המארז הזה למקום הרבה יותר קיצוני מלהקות גות' מטאל פופיות וקלילות יותר.

האלבום החדש מתאפיין בעטיפה קלאסית להרכב, הכול מריח מניחוחות של סרטי אימה קלאסים משנות השלושים והארבעים, בראיון שעשיתי לפני מספר שנים עם הצלע השנייה בהרכב – הגיטריסט והכותב Ulf Theodor Schwadorf (המוכר יותר כ Markus Stock, בין השאר מהרכב הפולק מטאל Empyrium), הוא אישר כי סרטים כגון Dracula של בלה לוגוסי ודומיו הם ההשפעות הכי גדולות על הלהקה, המוזיקה והטקסטים שלה. הסאגה הקודרת הזו מתחילה עם קטע סימפוני המלווה בסוג של פואמה גותית, מדוקלמת בקולו העמוק של Konstanz, זה צובר תאוצה ומגיע לממדים כמעט אפים, לפני שנכנס השיר המטאלי הראשון באלבום – Descend into Maelstrom, ריף כבד, מהמצולחים של הלהקה – ושיר מהיר יחסית מלווה בתזמורת סימפונית עשירה. כבר מכאן הייתי יכול לקצר ולהמליץ לרכוש את האלבום בהתבסס על השיר הזה בלבד, שמגיע לשירת בלאק בכמה רגעים, ואפילו לבלסט ביט לא אופייני, אבל מכאן הלהקה ממשיכה לאחד הרגעים האפלים ביותר שלה – I Dined With The Swans.

השיר מאיט את הקצב למקצב דומי זוחל, משולב בעיבוד תזמורתי, והשירה של Konstanz עוברת למחוזות גותים נמוכים, באופן מפתיע – המבטא הגרמני של הבחור רק תורם לתחושה המאיימת שנוזלת מכל רגע בשיר. ללא ספק, אחד מרגעי השיא של האלבום ושל הלהקה בכלל. The Outsider הוא באופן יחסי שיר קל לאלבום, מקצב קצת יותר Upbeat, שוב מלווה בעיבוד תזמורתי אבל פחות התאבדותי כמו זה שבשירים שקדמו לו, ניחוח של Paradise Lost בעבודת הגיטרות, ושוב מדובר בקטע קצר יחסית להרכב, אבל מוצלח מאד. Mother Nothingness (The Triumph of Ubbo Sathla) הוא שיר ארוך מאד, שגובל ב Funeral Doom מבחינת המקצב הזוחל שלו. הלהקה מצליחה היכן שרבות נכשלו ומצליחה ליצור אווירה קודרת, אפית ומרשימה שלא משעממת לרגע, משהו בין המיטב של My Dying Bride לרגעים של Type O Negative. לא אחד השירים הקלים של ההרכב, אבל בהחלט ראוי לסבלנות. He Who Paints the Black of Night הוא אחד השירים הטובים והמהירים ביותר של ההרכב, ממש סרט אימה מטאלי לכל דבר, כולל העיבוד המתוזמר האופייני והשירה הגותית הקודרת. הגיטרות של Stock מעולם לא נשמעו עבות ובשרניות כל כך, הריף האמצעי בשיר, חורש ואפל – יהדהד לכם באוזניים הרבה אחרי שהשיר נגמר.

בואו נסגור עסק שהתחיל בפסקה הראשונה, ברור לי שלא כולם שומעים ואוהבים את אותם ז'אנרים במטאל, אבל כל מי ששמן של אחת הלהקות המוזכרות בביקורות הזו צפוי לאהוב את האלבום הזה. בגיל ובשלב בחיים שבו קשה למצוא אלבום מטאל עכשווי שלא יוצא לי מהמערכת וה MP3, האלבום הזה ממשיך את המסורת שהתחיל Carpathia אצלי, ובערך חודשיים לא הפסיק להתנגן, וזו חתיכת הוכחה מבחינתי לכך שמדובר במשהו מיוחד, גם העובדה שהזמנתי אותו במיוחד מגרמניה מדברת בעד עצמה. אז יאללה, לכו על זה.