The Wounded Kings – In the Chapel of the Black Hand

מהרגע הראשון שהכנסתי את האלבום הזה למערכת, הייתה לי תחושה מוזרה שכזו. השם של הלהקה היה לי מוכר משום מה, וגם המוזיקה עוררה לי משהו במעמקי הזיכרון, אבל עדיין, לא הצלחתי לחבר אחד ועוד אחד ולהבין איפה שמעתי את The Wounded Kings בעבר. זה לקח לי כמה דקות, וריצה קטנה למאגר הסקירות שלי במגזין, אבל בסוף נפל האסימון – לפני קצת יותר משנה וחצי סיקרתי את האלבום הקודם של הלהקה, The Shadow Over Atlantis.

אם כך, הזיכרון לא הטעה אותי אחרי הכל. אבל התחושה הראשונית שלי הייתה מוצדקת בחלקה – אכן, מתוך חברי הלהקה שהקליטו את האלבום הקודם, רק לפני שנה וחצי, נשאר רק אחד בלבד – סטיב מילס, הגיטריסט, הפסנתרן של הלהקה והחבר היחיד שנשאר מזמן הקמתה ב-2005. אליו הצטרפו השנה ג'ים וילומסן על הבאס, מייק הית' על התופים, אלכס קירני על גיטרות נוספות והסולנית שארי ניילנד. ואכן המוזיקה נשארה יציבה על אותו בסיס רעיוני של דום מטאל כבד ואיטי, בסגנון הלהקות הגדולות של שנות השבעים והשמונים. אך אם באלבום הקודם הלהקה לקחה כיוון יותר מטאליסטי וכבד, באלבום הנוכחי, In the Chapel of the Black Hand, יש כיוון קצת אחר, יש לומר אפילו מעט פסיכדלי. הדוגמה הכי טובה היא בקולה של הסולנית שארי – קול נקי אך לא אופראי כמו רוב הזמרות בז'אנר, אלא יותר לכיוון הדרמטי – עם אפקט ריברב מודגש והמון ויבראטו מצד הסולנית, מה שיוצר אווירה מאוד אפלה ופסיכדלית.

התמורות בהרכב הלהקה מתבטאות גם במוזיקה – הריפים טיפה יותר איטיים ויש יותר סולואים וקטעי ליד גיטרה, הריפים עצמם קצת פחות מלודיים, ויותר כבדים, והתיפוף מעט יותר מסורתי ולא פורץ דרך בשום צורה. גם מבנה השירים השתנה מעט, אם באלבום הקודם היה מוטיב של הפוגות בין השירים ובתוך השירים הארוכים יותר, וחזרה לעוצמה לקראת סיום השיר, כאן יש מבנה שיר שיותר תואם את הגישה הישנה יותר במטאל – המשכיות בעוצמה לכל אורך השיר, בלי שינויים מיוחדים. ללא הפסקות והפוגות, אך גם ללא קתרזיס – זו גישה שונה ממה שאנחנו רגילים אליה בדרך כלל בז'אנר, ויש לה את הייחוד אך גם את החסרונות שלה.

האלבום עצמו קצר יחסית, בן ארבעה שירים בלבד שממוצע האורך שלהם עומד על 10:15 דקות והוא מכוון את עצמו לאוהבי הז'אנר בלבד. אין פה טרנדים מיוחדים, לא קלידים אווירתיים, לא מקהלה נשית , לא קטעי הקדמה אלקטרוניים לשירים ולא שום דבר דומה – גם הקטע השלישי באלבום, שהוא הקצר ביותר (מתחת ל-4 דקות) הוא מעין המשך ישיר לשיר הקודם. אני מניח שזה סוג שינוי שהתפתח בלהקה בעקבות השינויים בהרכב, מאחר ובאלבום הקודם היו יותר שירים, שהיו יותר קצרים והרבה יותר 'קונבנציונאלים' – וכוונו לקהל הרחב יותר של סצינת המטאל. האלבום הזה, לעומת זאת, הרבה יותר מזוקק מתמצית האולד-סקול דום-מטאל מאשר הקודם, וכמובן, עם קריצה מאסיבית לכיוון הפסיכדלי של להקות כמו Cathedral, Electric Wizard ואחרות.

לעניות דעתי, זהו אלבום טוב מאוד בתוך הז'אנר שלו, אך השינויים שנעשו בהרכב ובסגנון המוזיקה קצת סוגרים אותו מפני הקהל הרחב. לטעמי האישי, יש לציין, הוא קצת פחות מתאים, אבל עדיין מדובר באלבום שעשוי טוב ושהקהל שאליו הוא מכוון יהנה ממנו. לחובבי הז'אנר הכבדים בלבד.