Theatre Of Tragedy – Storm

שנת 2007 פרצה ללא ספק בסערה גועשת וחובבי הגות' וודאי סימנו עוד נקודת זכות לשנה המאוד מבטיחה לעת עתה, 3 להקות מהמשפיעות ביותר על הז'אנר בחרו (במכוון או שלא במכוון) לשחרר אלבום חדש. לפני כ-12 שנים צצו להן בנורווגיה 3 להקות, Trail Of Tears, Tristania ו-Theatre Of Tragedy. ללהקות הנ"ל היה אימפקט עצום על עולם המטאל ובפרט על המטאל הגות'י, הסטנדארט שהן קבעו היה חסר תקדים וגרר אחריו גל עצום של להקות שנוצרו בצלמן וכדמותן (חלק יותר חלק פחות).

לפני מספר שבועות נפל בחלקי הכבוד לסקר את אלבומה המוצלח של Trail Of Tears וכעת הגיע אלבומה השישי של Theatre Of Tragedy ולמרות המקורות הזהים וההתחלה המוזיקאלית המקבילה כעת, המשותף היחיד בין 2 הלהקות הינם ראשי התיבות הדומים (TOT). אלבומם הראשון של TOT היה משב רוח מרענן בעולם המטאל של שנות ה-90', חמושים בקולו המגרגר של ריימונד רוהוני שנשזר באופן מושלם עם קולה המלאכי של ליב קריסטין, הכל בעטיפה של גיטרות מחשמלות ומלודיות מצוינות של פסנתר.

האלבום שנקרא ע"ש הלהקה והאלבום השני Velvet Darkness They Fear שהמשיך את הכיוון של הראשון, הפכו במהרה לקלאסיקות ומיקמו את TOT בראש רשימת ההשראות של הרבה להקות כגון Within Temptation, Lacuna Coil, The Sins Of Thy Beloved ועוד… לאחר מכן החליטה הלהקה להשיל כמעט כליל את מעטה הגות' והמטאל שלה, להתנסות לא מעט ב-Electro Pop ובין היתר להתסיס את עדת המעריצים שלה ולדלל את שורותיה. האלבומים הבאים של TOT יכילו הרבה אינדסטריאל, EBM וכו'…

אני אישית מעולם לא התחברתי לחומרים האלה, אפשר לומר שאני נמנה על קבוצה האנשים שדי מאסו בלהקה מהרגע שהשירים שלה התחילו להישמע כמו משהו שדפש מוד יכולים לכתוב, לא הלהקה שהביאה לי את "A Hamlet For A Sloveful Vassal" ואת "A Distance There Is…". גם הסכסוך הצפוי לא בושש לבוא ,ובסופו של דבר ליב קיבלה את המגף ופצחה בקריירת סולו ממוצעת מינוס עם הלהקה של בעלה (Atrocity) רק בשם אחר (אותה הגברת בשינוי אדרת). Leave’s Eyes לא הצליחה להשאיר שום חותם מעניין על המאזינים ומלבד מספר הופעות אורח אצל דני מ-Cradle Of Filth ובפרויקט Delain של מרטין ווסטרהולט, ליב קריסטין דיי נמחקה, לפחות עבורי.

בינתיים TOT הספיקו למצוא זמרת חדשה, נל סיגלנד, ולשחרר לאוויר את אלבומם השישי, Storm. בעוד ששני האלבומים הראשונים היוו מקור השראה ללהקות רבות ניכר ש-Storm הוא חיקוי של החיקוי. בשיר הנושא של האלבום TOT נשמעים כמו ורסיה קלילה יותר של Evanescence ואני מתקשה להחליט מה יותר טוב. הפסנתר חזר… אבל הגיטרות נשמעות כמו Nu Metal וריימונד עדיין שר בקול רובוטי מעצבן כפי שעשה בהוצאות האחרונות של הלהקה.

הפזמון חוזר כל כך הרבה פעמים כאילו הם מנסים בכוח שהוא ידבק בראש וזה עובד אבל הפוך, זה כמו השיר המעצבן שאתה שומע על הבוקר ברדיו והולך כל היום איתו בראש, מקלל ורוצה שהוא יצא משם… אותו הדבר אפשר לומר על "Exile" שנשמע כמו הכלאה ממש גרועה בין Evanescence ל-Lacuna Coil עם הקולות של ראמשטיין (כשהוא קצת צרוד ולא יכול לצעוק…). נל מאוד מזכירה את ליב עם קולה הרך והמלטף, אך הוא לא מצליח לנסוק ולעורר תחושה מיוחדת בלב – אפקט שמאוד חשוב בתחום – היא פשוט חולפת ליד האוזן כמעט בלי שמרגישים, מדלגת עליך בלי להשאיר חותם מיוחד.

גם ב-"Silence" ממשיכה השירה \ ספק שירה \ חצי דקלום מונוטוני ורובוטי, מעצבן עד כאב-מלווה באפקטים-דפקטים אלקטרוניים מתקופת ה-Electro Pop שלא מפסיקים לזהם את המוזיקה ולהפריע ברקע, גם כשיש מלודיות חביבות ויש כמה פה ושם באלבום. להבדיל מעבודת הקלידים העשירה (גם בדברים חיוביים וגם בדברים שליליים כמו שציינתי לעיל) עבודת התופים באלבום מאוד שגרתית והסאונד המעט אנמי שלהם לא עוזר להם לבלוט החוצה יותר מידי – הם נשארים ברקע בלי למשוך יותר מידי תשומת לב.

לאורך האלבום פרוזות כמה קומפוזיציות חביבות וכמה שירים לא רעים, "Ashes And Dreams" ו-"Fade" למשל, מזכירים מעט את הימים הטובים של הלהקה אבל ממש במעורפל וזאת הודות לעבודה הקלידים הקונבנציונאלית יותר, נטולת צפצופים אלקטרוניים מיותרים, המקצב נמוך והמלודיה המתוקה-מרה של השירים. ברם הסאונד החלבי של האלבום גורע מאוד מהפוטנציאל של השירים האלה והופך אותם לידידותיים מידי. העובדה שריימונד לא מקלקל את השירים האלה בדקלומים המיותרים שלו הופכת את השירים האלה למועדפים עליי באלבום והם בהחלט מצילים אותו מאבדון חרוץ.

Storm אינו אלבום גרוע חלילה, חייבים להבין שהכול יחסי וכשאני מקשיב ללהקה בסדר גודל כמו TOT, עם רפרטואר כשלה, קשה להתעלם מהעובדה שבעוד שחברותיה למסע הצליחו לשמור על הצביון המקורי שלהן בעוד הן משדרגות את עצמן ופורצות, TOT קרטעו ימין ושמאל, הסתובבו סחור וסחור מספר פעמים ולמרות ההבטחות לא הצליחו לשחזר ולו במעט את תהילת העבר שלהם. במקום זאת הם נשמעים היום לא יותר טובים מהחיקויים שקמו להם בסוף שנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000. נסיון העבר הוכיח לא פעם שגיוון הוא טוב עד גבול מסוים וקפיצות קיצוניות מידי בין סגנונות גם לניכור ומרגיז את המעריצים.

כשם ש-Svan Gali הקנדיים, שהפכו מהרכב גלאם\האבי מטאל באלבום הראשון להרכב גראנג' סיאטל באלבום השני, התפרקו ולא הצליחו לשמר ולו רבע מהתהילה שהייתה להם – כך גם הורסטיליות הקיצונית מידי של TOT הייתה להם לרועץ. וכאשר Tristania מצליחים יפה יפה לשמוע על המעמד הגבוה שלהם בעולם המטאל הגות'י למרות שמורטיר עזב אותם ומככב בלהקתו Sirenia, חברינו ב-Theatre Of Tragedy עדיין לא הצליחו למצוא את האישיות שלהם ומחליפים תלבושות מאחורי הקלעים. למי שלא מכיר את השחקנים, האלבום יכול לקסום במעט, לאלה מאיתנו שכבר קנו כרטיס כמה פעמים והתאכזבו, אני ממליץ לחפש הצגה אחרת בעיר, התיאטרון הזה כבר לא מה שהיה פעם.