Therapy? – One Cure Fits All

Therapy? האירית אומנם זכתה לפרסום גדול בעקבות הצלחת הגראנג' בתחילת שנות ה-90' אבל היא הייתה קיימת עוד קודם. בהשפעות שלה אפשר למצוא להקות כמו Black Sabbath ,Killing joke ו-Buzzcocks הפאנקית, מה שהבדיל אותה מגל של להקות דומות באותה תקופה. היא אפילו עשתה גרסת כיסוי מטאלית עצבנית ל-Joy Division האובדניים באלבום Troublegum – אותו אלבום מעולה שיצא ב-94', זה עם העטיפה הגאונית של איש בתוך פח זבל…

אותה עטיפה הייתה דרך מצוינת להעביר את המסר של האלבום ההוא, מלוכלך, חולה, עצבני, מחאתי ובועט מאוד, כזה שעד היום נחשב לאבן דרך באלבומי המטאל האלטרנטיביים של שנות ה-90'. אנדי קירנס, האיש והזקן, הוא סולן וגיטריסט הלהקה, וכן הדמות הכי מוכרת מאחוריה. אותו קירנס כנראה ממש ממש אוהב להיות "האיש שכולם שונאים", שכן הטקסטים שלו מכוונים לכך כבר משהו כמו 15 שנה – הוא מזכיר לי סולן אחר בשם גרג דולי (Twilight Singers / Afghan Whigs) שירה באלבום הראשון שלו בדיוק לאותם מקומות מלאים בזוהמה שאף אחד לא רוצה להתלכלך בה.

בשונה מדולי, ששינה כיוונים מוזיקליים במשך הזמן, קירנס נשאר נאמן לזוהמה והלכלוך, והאלבום One Cure Fits All שיצא ב-2006 ומגיע עכשיו לארץ – לא שונה מהשאר, רק שהוא מופק מצוין ועבודת התופים של ניל קופר משובחת יותר ומזכירה את הימים של Troublegum ושל המתופף המקורי Fyfe Ewing. האלבום נפתח ב-Intro קצר של נויז ואז ישר ל-"Sprung", שפותח את האלבום הזה בתיפוף קצבי ואגרסיבי, בבתים קריינס נותן הרגשה שהשירה שלו מרחפת מעל המוזיקה (מישהו אמר Killing Joke?) והוא עושה הכל כדי לבנות את המתח והאווירה המלנכולית.

"Into The Light" המעולה מתחיל במלודיה יפה שמורכבת מהרים של נויז ושוב הפגנת יכולת של קריינס, האיש שאיכשהו תמיד הצליח לשמור את המוזיקה שלו מלאה בלכלוך ועדיין לשמור על המלודיות הכי קליטות בעולם. השיר עובר לגרוב אכזרי של הבס מול התופים במין מקצב מיד טמפו שכזה ואז חזרה לפזמון האווירתי. "Dopamine ,Serotonin, Adrenaline" הוא שיר על הפחדים של קריינס, מההתמכרויות שלו ומהאלימות שהם גוררים – הוא פשוט נשמע אמין בצורה יוצאת דופן כשהוא זועק שהוא כל כך מפחד למות ושהוא שכח איך לחיות.

בשונה מהרכבי EMO מסוימים, חברי Therapy? לא נשמעים כמו ילדי בית ספר שמתבכיינים על זה שהחברה זרקה אותם או הציפורן נשברה להם, Therapy? מגיעים מאותו מקום כואב ש-Alice In Chains ו-Soundgarden היו בו כשהסמים הפכו לכבדים מדי והייאוש היה המקום היחיד שהיה אפשר לכתוב ממנו. ב-"Private Nobody" עבודת התופים – מול הריפים שעוברים מאגרסיה למלודיה – גורמת להם להזכיר את ה-Deftones רק עם סולן הרבה יותר ישיר. "Rain Hits Concrete" נפתח בריף על גיטרות חנוקות ותיפוף שבטי והמחאה של קריינס על החברה בבלפסט שבאירלנד, שכמו אצלנו לא חסר על מה להתלונן גם שם…

"Fear Of God" המצוין והאגרסיבי מדבר על הקשר שבין דת למלחמות, על הבזבוז הכלכלי שהולך על יצור נשק במקום לעזור לעניים – ניכר כי המצפון הפוליטי של קריינס לא נרגע בשנים האחרונות. Heartbreak Hits מתחיל בליין מאוד Sonic Youth-י מבחינת הנויז, כזה שמהר מאוד הופך למטאלי עם אחד הריפים היותר מעניינים ששמעתי מבית היוצר של קריינס. חברי Therapy? ממשיכים להראות שהם לא איבדו, לא את הכעס, ולא את היכולת לעשות מוזיקה משובחת – ואמנם האלבום לא מחדש הרבה מבחינת החומרים הקודמים של הלהקה, אבל מי שנהנה מהאלבומים הקודמים ימצא פנינה גם פה.