Therion – Gothic Kabbalah

במטאל יש מה שנקרא יצירה קלאסית, אך ברוב המקרים כשהביטוי הזה נכנס לתמונה, מדובר בכל מה שיצא מלפני 10-15 שנים לפחות. בעוד שיש לא מעט אלבומים שנכנסו תחת הקטגוריה הזו, ככל שהזמן עובר, פחות ופחות אלבומים מצליחים להגיע לסטאטוס הזה, לא בגלל שאין כאלו יצירות קלאסיות, פשוט, לא עבר מספיק זמן כדי להעריך אותן באמת. בכלל, זו לא משימה פשוטה לזהות יצירה קלאסית בהווה, ומעטים האנשים שמנסים לעשות זאת, אבל מדי פעם מגיע משהו שרומז על הבאות, משהו שאפשר לכנות באופן זמני, יצירה מודרנית.

כזה הוא האלבום החדש של Therion, בעבר להקת דת' מטאל, וכיום, פרוייקט רחב-יריעה של בחור שבדי בשם Christofer Johnsson, שמצליח בכל פעם מחדש להתעלות על עצמו, להיות רענן וכל זאת, תוך כדי שהוא נשאר נאמן למה שהוא ידע לעשות. Theli, אלבום הלהקה מ-96', נחשב לפריצת דרך בפני עצמו, והציג במלוא הדר, את מה שהיום מכונה "מטאל סימפוני", מלא בשירת אופרה, כלים קלאסיים, ונגינת מטאל שנגזרה ממספר ז'אנרים כבדים יותר או פחות. מאז ידענו שעם Therion – כמו במקרה של Blind Guardian לאחר Nightfall In Middle Earth – אי אפשר לדעת למה לצפות.

משם הלהקה המשיכה להוציא אלבומים מגוונים, חלקם נטו לצד הגותי והושפעו יותר מהמוזיקה הקלאסית (בעיקר מוואגנר), וחלקם הגיעו לאזורים כבדים יותר, אך הם עדיין נשארו Therion במהותם, כשאת הדוגמא האחרונה אפשר לראות בשני האלבומים Lemuria ו-Sirius B, שיצאו בחבילה אחת והציגו את שני הצדדים של אותו המטבע. כעת, 11 שנים לאחר שיצא Theli, מגיע האלבום ה-11 של הלהקה – הפעם בצורת 2 דיסקים מלאים – ומציג לנו פה משהו שונה לגמרי שנראה כמו המשך טבעי לכל מה ששמענו עד עכשיו. Gothic Kabbalah שמו.

בניגוד למה שתחשבו, אין הרבה קשר בין התוכן של האלבום לבין 2 המילים השייכות לשמו. ראשית, להבדיל ממדונה שהפכה את תורת הקבלה לשם דבר ברחבי העולם, לא מדובר באותו נושא. שנית, גם הקשר הגותי רעוע פה, כי הטקסטים בכלל מבוססים על כתביו של מיסטיקן נורדי בשם Johannes Bureus. אז אל נא להיבהל. עם זאת, זה פחות או יותר כל מה שאני יכול לספר על האלבום הזה, כי האינטרנט (במיוחד האתר של Therion שלא אוהב דפדפנים מסוימים) והחוברת המצורפת אינם מספקים שום מידע אחר על הסיפורים, המילים או המשמעויות של מה שהולך באלבום מבחינה לירית, וזו נקודה רעה מבחינתי, במיוחד בגלל שאני תמיד נהנה לחקור על דברים כאלו.

מבחינה מוזיקאלית אין לי טענות בכלל. "Der Mitternachtlöwe" פותח את האלבום בלי המתנה ארוכה, וקול הסופרן של אחת הזמרות האורחות מנחה אותנו קדימה – עד כה זה נשמע Therion-י לגמרי, אבל מיד אחרי הריף הראשון, אפשר לשמוע כבר משהו שונה. נתחיל מכך, שהנגינה הרבה יותר מלודית מבעבר, נעה בין מטאל סימפוני לפאוור והבי על גוניהם וזאת עם נגיעות פרוגרסיביות רבות. חוץ מזה, תמצאו באלבום לא פחות מ-4 סולנים שונים, כאשר Mats Levén (לשעבר ב-At Vance ו-Yngwie Malmsteen) ו-Snowy Shaw (לשעבר מתופף Dream Evil ו-King Diamond) נשלחו לעמדת השירה הגברית, ואילו Katarina Lilja ו-Hannah Holgersson (הבת האבודה של נילס) הופקדו על הקולות הנשיים – כולם מהווים תחליף ל-Christofer שהפסיק לשיר, ובמקום זאת החליט להתמקד בגיטרה ובתפקידים אחרים.

וזה לא הכל. יש כאן עוד לא מעט אורחים אחרים, חלקם על כלים משונים, חלקם תורמים קולות וחלקם סתם נכנסו לאולפן במקרה, אך מה שמשותף לכולם זה שמי שלא מכיר את עבודותיהם הקודמות, לא יצליח לדעת מי מבצע איזה תפקיד ואיפה – ככה שאת שילוב הקולות הנהדר שמגיע עם שיר הנושא, אין לי מושג אל מי לזקוף. אבל ניחא, כי כמו שאמרתי, "Gothic Kabbalah" כל-כך ממכר שלא היה משנה לי אם טיפקס היו מבצעים אותו. אני מודה, משמיעה ראשונה הוא נשמע "מיינסטרים" עד כדי גיחוך, או שזה רק לחן המילים הלא מוצלח במיוחד. אבל מה לעשות, אם זה הניחוח האוריינטלי, הפזמון המלודי המקסים, ובכלל האווירה השמחה של השיר, אי אפשר שלא להתחיל לנסות לדקלם את המילים שכן ניתן להבין מהליריקה כמו "אודין" או "ת'ור".

בשלב זה כבר אפשר להכריז שההפקה של האלבום פשוט יוצאת מן הכלל, שילוב הכלים, המלודיות והשירה הוא ללא דופי, הבאס נשמע חד וביחד עם הגיטרות והתיפוף במיקס, אי אפשר שלא להתרשם. "The Perennial Sophia" ממשיך משם ונכנס בקלות לרשימת השירים האהובים עלי, למרות שאין לי מושג מי זאת סופיה שהוא מדבר עליה, ולמה היא נצחית (הפירוש של Perennial – למדתי משהו). השיר מציג אווירה מתייסרת, כאילו אבדנו במדבר, וקול הקלין הגברי פשוט נפלא, במיוחד בפזמון… אפשר להרגיש את ה-"אפיות" נוטפת עם כל מילה ומילה. בכלל, "אפי" זו מילה מצוינת לתאר איתה את האלבום, מלבד העובדה שכל שיר בנפרד יכול להפוך לקלאסיקה בפני עצמו, כולם ביחד מהווים חוויה אווירתית שלא הצלחתי לקבל מהרבה אלבומים אחרים – גם כאלו שמתיימרים בהגדרתם להיות "אפיים".

"Wisdom And The Cage" מביא לנו ניחוח רוק-פרוגרסיבי – עם צלילי סינתיסייזר ואיזה סולו מרתק, שלא לדבר על שילובי הפולק סטייל ג'טרו טול – ואילו "Sons Of The Staves Of Time" מציג הרמוניות שירה נפלאות, אותן מוביל קול הקלין האמוציונאלי של Mats Levén (ואני מקווה שזה הוא באמת). הייתי יכול לטעות ולשייך את השיר לאיזה להקת פאוור מטאל מן השורה אילולא הייתה פה גם שירת האופרה – הוורסליות שבאלבום בכל פעם מפתיעה מחדש. וזה ממשיך. "Tuna 1613" מציג משהו שהייתי יכול למצוא אולי באחד האלבומים של Ayreon, רק עם נטייה פחות חללית – ואם תקשיבו לסולו הקלידים המתחרע, תבינו על מה אני מדבר. "Trul" מחזיר אותנו כמעט לשיר הנושא, משלב חליל ושירה מסולסלת יחידה ומקהלתית שאפילו הזכירה לי את Orphaned Land לאיזה שנייה – ואם כבר הזכרנו אותה, אוכל לומר שמעריצי Mabool יוכלו להתחבר לאלבום הזה בקלות.

כאילו לא החלפנו דיסק, "The Wand Of Abaris" ממשיך באווירה מיסטית מדברית ומשלב קולות שירה מוזרים שהעלו לי באסוציאציה ראשונה את אלו מתוך השיר "אין אני" של שוטי הנבואה – אל תשאלו למה. לא רק זאת, בהמשך, השירה והמלודיה הופכות פופיסטיות-משהו, וזאת תוך כדי שילוב ריפים וקריינות ספרותית שהזכירו לי את החומר הקודם של Therion. כאן במיוחד אהבתי את צליל הקלידים שמזדחל כמו חרפושיות מדי פעם ומלווה את הכלים – ממש ללקק את האוזניים. "Three Treasures" לוקח עוד צעד אחורה לעבר ימי Therion הקדומים ומשלב נגינה קלאסית לצד מקצב וריפים המלווים בשירה עלילתית – למרות שהפזמון העדין מדבק כמו מרשמלו נמס – ולאחר מכן "Path To Arcady" מציג שילוב סולנית אופרה עם קול אופרה גברי, מה שמביא קריצה נוספת לאלבומי הלהקה הקודמים.

לאחר שני שירים נוספים, החלטנו ליפול על "The Falling Stone" שאני מציין אותו כעוד אחד מהאהובים עלי, גם מבחינת נגינה – שפשוט חוגגת הן עם סולו איכותי והן עם תיפוף מצוין – וגם מבחינת השירה הנשית, במיוחד בפזמון ובקטעים שהיא מגובה באפקט "רדיו" מוזר שכזה. ולסיום, 13 וחצי הדקות של השיר "Adulruna Rediviva" מביאות כל מה שאהבנו וחסר לנו באלבום, בכל הנוגע ל-Therion, למרות שהוא דווקא בין השירים שפחות נהנתי מהם ואולי בגלל שהתרגלתי כבר לסגנון הרענן הזה שהוצג לנו בתחילת האלבום, איי שם לפני שעה ו-10 דקות – מה שנותן תחושה מוזרה כאילו צפיתי באיזה סרט קולנוע ולא האזנתי ליצירה הזאת במשך כל הזמן הזה.

כשחושבים על זה. איך שסיימתי להקשיב לאלבום, מיד רציתי לשים אותו שוב מהתחלה – לא רק בגלל כל אותן סיבות שציינתי לאורך הסקירה, אלא בגלל שכבר הספקתי להתגעגע לשירים האלו, אם זה "Gothic Kabbalah" המדבק, "The Perennial Sophia" האפי, או "The Wand Of Abaris" ה… מיוחד. וכמו שציינתי בפתיחה, יצירות קלאסיות קשה לזהות, אבל לפי איך שאני רואה את זה, זאת לא תשכח במהרה. מי יודע, אולי בעתיד אני אצליח לגלות מי זאת סופיה, מי מבצע את השירה, איך נילס הולגרסון השפיע על הסאונד המעולה באלבום ואולי אפילו אמצא את החמור ששוטי הנבואה איבדו (שוב). אבל עד שזה יקרה, לפחות אני אשאר בטוח בדבר אחד – אם יש להקה אחת שמצליחה להישאר שונה ורעננה בלי לאבד אפילו טיפה מהקסם שלה, זו היא Therion, ובשביל לדעת את זה לא צריך שום מיסטיקן, ואפילו לא את מדונה.