Thorngoth – Leere

אין דרך טובה יותר להתחיל את היום מאשר עם אלבום בלאק מטאל כפי שרק הגרמנים יודעים לעשות, והיום הזה אינו יוצא מן הכלל. Thorngoth הבווארים, שכבר החלו לבנות לעצמם שם בעולם הבלאק מטאל עם שתי הוצאות קודמות, Thelema of Destruction ב2007 וRauhnacht בשנה שלאחר מכן, חוזרים עם אלבום חדש ומבטיח דרך חברת התקליטים Folter Records בשם Leere. בשפה הגרמנית המלווה את האלבום על כל הליריקה שבו, מפרשת את שמו של האלבום “Leere” כריקנות. אף עטיפתו של האלבום, המציגה את העובר התלוי בינות הריק מרמזת לנו על הקונספט הכללי של האלבום, הלידה אל תוך חיים ריקים ממשמעות, חיים שתוכנם הליכה נטולת תכלית אל עבר המוות הבלתי נמנע. את הקונספט המלנכולי הזה מביאים Thorngoth לידי ביטוי בבלאק מטאל שאמנם אינו דפרסיבי כפי שאולי היה ניתן לצפות, אלא בבלאק מטאל אינטנסיבי ואגרסיבי מלווה בתחושות יאוש הזועקות מכל פינה. Thorngoth מייצגים את כל מה שטוב בהתפתחות של הבלאק מטאל בשנים האחרונות, הפקה מצויינת ונקייה, יכולת טכנית טובה, פשוטה יחסית ולא יומרנית, ואווירת נכאים שמטביעה את הכל ותובעת את ייחוד הלהקה.

“Leere I” כשמו כן הוא, השיר הראשון המספר באלבום, מכניס אותנו במהירות אל תוך העולם הכאוטי של Thorngoth. אופי הריפים המלודיים והורסטיליים של הלהקה ישר מזכיר לי עד מאוד את אחת הלהקות הגרמניות האהובות עלי, Lunar Aurora. אנקדוטה מעניינת היא שהסולן\ קלידן של Thorngoth, Akhorahil, היה למעשה הקלידן של Lunar Aurora בעבר. השירה הגרמנית מכניסה כאן הרבה מאוד אופי למוזיקה, וסגנון השירה של Akhorahil המדגיש את ההגייה במקום לקבור אותה תחת מעטה הסקרימינג, מוסיף הרבה לייחודיות הלהקה. יש לציין לטובה גם את התיפוף של Grond ששומר על טכניקה טובה ולא מאפיל על המוזיקה, וכמובן את העובדה שהוא מתופף אמיתי ולא מכונה, כפי שמאוד נפוץ בבלאק מטאל בשנים האחרונות, עם כל הצער שבדבר. “Leere II” לוקח תפנית למקום יותר אווירתי ופותח בריף איטי וזורם, לאחריו מתחבר אל ריף יפהפה, עדין יחסית, הלוקח את המלודיות הצורמת בסגנון Lunar Aurora של “Leere I” ומביא אותה למקום מעודן יותר. הסולן מגוון כאן את השירה שלו בין סקרימינג ונהמות עמוקים ובאסיים לבין סקרימינג גבוה יחד עם אפקט של הד שנותן לו מימד נוסף כחלק מהמוזיקה.
לאחר אותה פתיחה שקטה יחסית מכניסים Thorngoth ריפים כבדים יותר ותיפוף באסי יותר, ומגוונים לסירוגין בין שני הקצוות. כמו כן בפן הווקאלי של השיר לקראת סופו אנו פוגשים בשירה מקהלתית אפופת אווירת אימים אותה מלווה הסקרימינג המוכר. בהחלט מורגשת כאן שימת הלב להתפתחות השיר, שבסופו של דבר נשמע מאוד שלם. “Leere III” מראה לנו צד פרוגרסיבי יותר של הלהקה, השואב השראה ממגוון רחב יחסית של עולמות שונים. פתיחתו הדפרסיבית היפהפייה, הינה סופר איטית, עם תיפוף חלוש אך עוצמתי וריף doom כבד, ההופך רפרוף גיטרה מינימליסטי. מיד לאחר פתיחה זו השיר עף כהרף עין למקום אחר לחלוטין של ריף מהיר ואלים שאף מתפתח בהמשך לכיוונים של פרוגרסיב דת' מטאל, ואף מפנה דרכו לסולו של באסיסט הלהקה, Corpse. ב”Leere IV” אנו יכולים לשמוע הרבה קריצות לעבר הדיפרסיב בלאק, עם כמה קטעים אווירתיים נהדרים, המקבלים נופך מעניין בשילובם עם המתקפות הכאוטיות המתפרצות לאורך השיר. באמצע האלבום אנו נתקלים ב”In der Leere”, קטע אינסטרומנטלי מרהיב של כלי מיתר בסגנון הקטעים שמכניסים Urfaust ההולנדים להרבה מהחומרים שלהם. הקטע המדובר מוסיף הרבה לפן האמנותי של האלבום ולאופיו החשוך בכלל… נהדר.

כהמשך לכלי המיתר מהקטע הקודם, “Leere V” פותח בסולו באס קצר הלוקח אותנו לאחד השירים היותר מונוטוניים באלבום, במובן הטוב של המילה. השיר המדובר הינו על טהרת הדיפרסיב, ריפים כבדים וזוחלים, עם סאונד הרבה יותר מחוספס, הווקאלס אף הם מחמיאים לסאונד בשירה איטית ועוצמתית שאף היא מעט לא מלוטשת. הכתיבה של הריפים כאן נהדרת, ובקטע מסויים הגיטרות ברקע משמיעות זעקות סבל ממשי, ולאורך כל השיר נשמעות חצי-אנושיות. הכתיבה של “Leere VI” הכבד והאפל מזכירה לי מאוד את עבודתו של Arckanum בחומרים המאוחרים יותר שלו\ מה גם שהווקאלס של הסולן כאן מאוד מזכירים אותו. ייחודו של השיר ניכר בקטע שקט של ריף גיטרה בודד עם קלין ווקאלס רגועים, לאחריו הוא מתחלף בצורה גאונית למדי לחלק הכבד החותם את השיר עם כמה ריפים נהדרים. “Leere VII” הינו השיר הקצר ביותר באלבום, ומייחד אותו ריף אפוף כאב השקוע באווירה מלנכולית לכל אורכו. השיר החותם את האלבום כולו הוא “Leere VIII” העוצמתי, שכמו קודמו מתנזר מהתקפות הכאוס שהרעימו ברוב האלבום, ופונה לכיוון אווירתי יותר, אך עדיין מצטיין בכתיבה מושקעתמעלת אימפקט אמוציונאלי כבכל האלבום.

לסיכום, “Leere” הוא אלבום שלא מתפשר על איכות לכל אורכו, בין אם מדובר בביצוע ובין אם בכתיבה המושקעת שגורמת לכל הקטעים והאלמנטים השונים באלבום להיות שזורים זה בזה באופן כזה שבסופו של דבר נשמע כיצירת אמנות מוגמרת, שלמה ומרתקת. האווירה כאן קונסיסטנטית עם הקונספט הכללי של האלבום, ורוויה ייאוש וכאב, וכפי שציינתי מקודם, כך צריך להשמע בלאק מטאל מודרני.