Threshold – For The Journy

Threshold הותיקים מהווים עבורי מקור של הנאה כבר כמה שנים. וכשאני אומרת "הנאה", אני מתכוונת לתחושת ריחוף נעימה, כזאת ששונה מרוב אלבומי המטאל שאני אוהבת, ברובם מלנכוליים, אינטנסיביים, אגרסיביים, עמוסים ברעיונות. אצל Threshold המצב הוא שונה. המוזיקה שלהם, לפחות מהאלבום Subsurface בו הכרתי אותם לראשונה, היא "פשוט יפה". חמושים במלודיות ובשירה נעימה, הם לא זורקים אותי לתהומות של הסתבכות רגשית אלא פשוט גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי. זה לא שהם כל הזמן אופטימיים כמו באלבום March of Progress שזכה לאהבה עולמית גורפת, אבל גם כשהם מגישים מילים מהורהרות או תחושות שליליות יותר הם לא "מתפוצצים" עליך במלוא הכוח אלא מסווים זאת היטב ובצורה מעודנת.

במובן הזה, For the Journey מאוד נאמן למורשת – אין ספק שזהו אלבום של Threshold, אך זה לא האלבום הטיפוסי שהיינו מצפים מהם. בדומה לאחרים, גם הוא לא מציף אותך ברגשות שליליים ושולח אותך לבכות בפינה, אבל גם למאזין הלא מנוסה יהיה קל לחוש שיש כאן עצב גדול מתחת לפני השטח, עצב כן מספיק בשביל לתהות על מקורו ולהרהר בו גם אחרי שהמוזיקה נגמרת. ואכן, Karl Groom, המוח והידיים שמאחורי Threshold, הודה בפניי שהאלבום נכתב תחת אווירה של מוות – חברים טובים, קרובי משפחה, הסולן הקודם Andrew “Mac” McDermott הזכור לטובה. הקול של Groom לא נשבר כשהוא מספר את הדברים, אבל הוא כן הופך שקט יותר, מכונס בעצמו, מינורי פתאום. כזה בדיוק גם For the Journey – בחלקו מינורי מאוד, מהורהר, הוא לא בדיוק עצוב אך בהחלט חסרה בו תחושת הריחוף והאופטימיות ומי שמכיר את Threshold של השנים האחרונות מיד ירגיש בשינוי.

"Watchtower on the Moon" מהווה נחיתה רכה, שכן הוא מאוד אופייני ללהקה ונחמד לפגוש שוב את Damian Wilson המוכר על המיקרופון. ההרמוניה מושקעת, הרבה אווירתיות של קלידים וגיטרות שמזגזגות לאורך ולרוחב הצוואר הם קרקע מוכרת ובטוחה אם כי לא מרגשת במיוחד. השירים שמובילים את הלך הרוח הם ללא ספק "Unforgiven" ו- “The Mystery Show”, שירים שגם לו Groom לא היה מצביע עליהם בעצמו ככאלה שמתייחסים לאובדן, זה ניכר בהם. "Unforgiven" אמנם נפתח באווירה כבדה וסמיכה אך מה שבאמת תופס את תשומת הלב הוא הפזמון המינורי הבלתי שגרתי, הסי-פארט השקט, המקהלות המלוות (הקצרות מדי, לטעמי) והמילים שקל מאוד להתחבר אליהן אודות הקושי שבסליחה והנסיון לשנות את העולם.

בצורה המיידית, היה לי הכי קל להתחבר ל- "The Box": שירה על רקע קלידים שמנגנים אקורדים, המון אוויר ומקום לצמוח בו, שעד מהרה משתנה לסערה של גיטרות, דיבורים, וקצת רוח פרוגרסיבית מעל הכל. גם כשהקצב מתחמם, יש עדיין מקום לנשום – והרי Threshold תמיד הצטיינו בליינים מושקעים של שירה והרמוניות וגם כאן זה לא מאכזב. הכתיבה מעניינת, מצד אחד מספיק "פרוגרסיבית" אך מצד שני לא מעייפת, ויכולות הנגנים מופגנות היטב בקטעי האינסטרומנטל. השיר "Turned to Dust" מאוד מזכיר את החומרים הישנים, ובמיוחד את "Slipstream" (רק עם יותר קולות רקע), הוא קליט וקצבי ומחזיר את המאזין לשורשים של הלהקה. "Lost in Your Memory" חוזר למלנכוליה אך מכיוון עדין מאוד ואופטימי דווקא, מרגישים כאן ניחום ועידוד בו זמנית. שוב Wilson מקבל כאן את כל הבמה, אך דווקא שירים כאלה שבהם הוא בפרונט גורמים לי לחוש מעט ניכור מכיוונו באלבום הזה. הוא נשמע כאן שונה, כאילו הראש שלו במקום אחר בכלל (אולי בפרוייקט ה- Maiden United שלו, קאברים אקוסטיים לשירי Iron Maiden שם הוא משקיע את רוב זמנו בימים אלה). הוא עדיין נשמע טוב מאוד, אבל אם אודה באמת – היו לו ביצועי עבר טובים יותר ברמת ההגשה של השירים. לטובה יצויין "Autumn Red" בו Wilson דווקא פורח בפזמון, שהוא גם אחד הקטעים הטובים מוזיקלית באלבום.

“The Mystery Show” משדר את התחושות השליליות מעט יותר בגלוי – הוא עמוס בקולות רקע והרמוניות יפייפיות ושם טמון החוזק שלו. אני לא אוהבת אותו כמכלול אלא כאוסף של חלקים – קטע כאן, סולו קצר ותיבה שם בהחלט מצליחים לזרוק אותי לעולם של תחושות ותמונות. הוא ציורי יותר מהשירים האחרים, כאילו מסך של עשן סובב את המאזין. שיר הבונוס הסוגר, "I Wish I Could", התחבב עליי מיד – הוא משלב ליינים חלומיים ומתמתחים בבתים לצד פזמון הדבאנגי, ואפילו ניחוח קל של אוריינטליות. חבל שזהו שיר בונוס ולא כזה שנכלל בכל ההוצאות מכיוון שהוא אחד הטובים יותר, קליט מספיק אך מורכב מאוד ואקלקטי.

אוהבי Threshold בוודאי יהנו מהאלבום הזה, אם כי לוקח מעט זמן להתרגל אליו והוא ככל הנראה לא יהווה אבן דרך משמעותית בפועלה של הלהקה, לא כמו March of Progress או Dead Reckoning שקדמו לו. הסאונד, המוזיקליות והגשת השירים אינה שונה בהרבה ממה שהכרנו אך האווירה מהורהרת יותר. כמו העטיפה המהפנטת שלו, For the Journey לא באמת משדר עצב גלוי, אבל האפרוריות והבדידות נמצאות שם ברקע, מחכות שתגלה אותן. אפשר לומר שהאלבום מאוד סתווי – כמו מועד יציאתו, הוא לא מתנפל עליך בגשם וסערה אלא נופל בעדינות, כמו שלכת. לפעמים לא צריך לצעוק הכל החוצה אלא לכתוב בין השורות ולתת למאזין לתהות בעצמו מדוע הוא מצטמרר פתאום, גם ללא משב רוח.