Thrones – Day Late, Dollar Short

15/10/06
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Suckling
  2. Young Savage
  3. Algol
  4. Geddleman
  5. Senex
  6. Silvery Colorado
  7. Coal Sack
  8. Epicus Doomicus Bumpitus
  9. Piano Gandjob
  10. Simon Degree
  11. Easter Noman
  12. Valley Of The Thrones
  13. Dracle
  14. Black Blade
  15. Dbolus
  16. Davids Cib
  17. A Quick One
  18. Walk, The
  19. Nostos Algos

מי רוצה להיות השוליה של פאטון? מי? Thornes הוא פרויקט סולו של אחד מהבסיסטים הרבים שניגנו עם The Melvins במרוצת השנים' ג'ו פרסטון. מדובר בעצם באסופת קטעים שהוקלטו בין 1995-2001 ומרכיבים כמעט 80 דק' של "סטונר רוק" משובח עם קצת קאברים, פאנק רוק, פסיכדליה, והרבה הרבה רעש. פרסטון הוא למעשה ה=Thorns, הרכב שהקליט 2 אלבומים רשמיים.

ג'ו פרסטון כנראה סובל ממחלה המאחדת רבים מהמוזיקאים המוכשרים של דורנו – סכיזופרניה קלינית. כמו (אביו הרוחני?) מייק פאטון, גם פרסטון קופץ מסגנון אחד לשני, מערבב כל סאונד אפשרי, ולוקח את המאזין התמים למסע כמעט מסויט בתוך המעיים הלא תמיד יפות של המוזיקה. האלבום נפתח בטראק סלאדג' מלוכלך (ממנו לא ניתן להבין מילה אחת) שמערבב מקצבים כמו בלנדר, ממשיך בשיר פאנק ("Young Savage", קאבר לשיר נידח מתחילת האייטיז) שיכול להיכנס לכל פלייליסט, ודוהר לחפירות מוזיקליות מלוכלכות. קשה להאזין לדיסק בפעם אחת.

פרסטון לא יעשה למאזין שלו חיים קלים – רוב השירים נשמעים כמו סקיצות לואו-פיי שהוקלטו במטבח של אמא שלו, כמו השיר התשיעי "Piano Handjob" (שבאמת נשמע כמו אחת), אך השירים היותר מורכבים הם הטובים בדיסק. הקטע החמישי, "Genex", הוא השיר המוצלח ביותר באלבום – ליין בס כמעט ולא מתפתח, מלווה בתופים אלקטרוניים ששוברים מקצבים, שירה לא ברורה בכלל, רעשים אלקטרוניים ברקע, אבל שבע דקות מעולות. "Coal Sack", שיר 7 באלבום, הוא Melvins, רק פחות "ברור". שוב, מלווה ברעשים אלקטרוניים, הרבה שינויי קצב, ושירה מחורבנת – השיר טוב בהרבה מקטעים אחרים, וזה לך לחשוב כמה פעמים פרסטון נפל מהידיים של אמא שלו בילדות…

מה שמרגיז בדיסק הלא רע בכלל הזה היא העובדה שאם הבחור היה משקיע קצת יותר כסף בהפקה של עצמו, ולא מתעקש להקליט את עצמו בפוזה מרגיזה של "אני לואו פיי, אני מגניב", היינו מרוויחים אלבום מעולה, כזה שיכול לעמוד בשורה אחת עם Tomahawk של אותו פאטון (לפני שאתם מתנגדים, תקשיבו לשירים 8-10 בדיסק) ואין פלא – המלווינס עבדו עם פאטון, רוחו שורה על הדיסק של פרסטון בכל קטע. ההבדל הוא, שכשפאטון מחליט להקליט לואו פיי, יש לזה אמירה כלשהי. פאטון הרוויח את הזכות לעשות מה שהוא רוצה, ואילו פרסטון לא. יש לך פרויקט סולו? ועוד לא רע בכלל? זרוק עוד כמה דולרים ותקליט שירה כמו בנאדם. אתה לא רוצה שיבינו אותך? סבבה, אבל לפחות שיהיה באיכות טובה.

אין שום דבר רע בדיסקים לואו פיי. זה פופולארי, זה אפילו נשמע לא רע לפעמים. יש הרכבים וסגנונות מוזיקליים שחייבים את הקיום שלהם לצמד המילים המאוס הזה – להקות כמו המלווינס, Earth ועוד רבים, חלקם גם טובים. אבל כשהמערכת סיימה לנגן את הדיסק, והשקט השתרר בחדר, נשארתי עם השאלה אחת – האם ג'ו פרסטון רץ לשחק די אן די אחרי שהוא סיים להקליט את הדיסק? או שמא הוא ישב מול המחשב ונכנס לאיזה פורום מעריצים של פרודו באגינס והחליף טיפים על טיפוח רגליים שעירות? כי הדיסק הזה, על כל הדברים הטובים שבו (ויש – שמעו גם את שיר 16), אומר בסופו של דבר משהו אחד ברור – פרסטון הוא חנון, מתחכם, שמעדיף את הפוזה המלוכלכת, יעני אמנותית ומגניבה, מאשר את התדמית שלא מחמיאה של חנון מחשבים מחוצ'קן. אבל בסה"כ הדיסק לא רע. באמת.