Thunderstone – Evolution 4.0

למרות שהלהקה הפינית הזו קיימת משנת 2000, וזהו אלבומה הרביעי (!!), מעולם לא שמעתי עליהם, וחבל, האלבום החדש שלהם לא רע בכלל, על גבול הטוב מאד.
לפני הכל – קצת פרטים טכניים: כאמור, הלהקה קיימת משנת 2000, ומאחוריהם שלושה אלבומים ועוד אחד חדש, הנידון. הספק מרשים, לכל הדעות. חמישה חברים בהרכב, והסגנון? בואו נקרא לזה פאוור מטאל, אם כי לדעתי, הם מצליחים לשפוך הרבה השפעות ללהקה.

אמנם, יש כמה רצועות חלשות באלבום, ואלו הרצועות בהן הלהקה נכנעת לתכתיבי הז'אנר – במקום לנגן שירים מעולים כמו השיר השלישי, roots of anger (שמאופיין בתיפוף מעולה עם דאבל בס הבנוי על סינקופות מתואמות עם ניסורי גיטרה שבורים), הם נופלים לנוסחאות פאוור בינוניות בשירים כמו השיר הרביעי "10000 ways", שיותר מהכל – מרגיז.

אני באמת לא מבין הרכב שיכול לנגן מטאל מתוחכם, ועוד פותח אלבום בשני שירים חזקים (הראשון קצת מעפן, אבל השני, כאמור, מעולה) ואז הולך ומנפק המנון פאוור ילדותי. השיר דווקא נפתח טוב, עם מארש צבאי מלווה בדאבל בס, כשהגיטרה מתואמת עם המארש בתופים, ואז אנחנו עוברים לדאבל בס המוכר, עם הקלידים הסתמיים, בעוד הסולן מתאמץ להישמע דרמטי במיוחד. נו, באמת.

אבל כאילו בשביל לרכך את המכה, השיר הבא נפלא. Holding on to my pain מתחיל בריף גיטרה שהוא הכל חוץ ממטאל (רוק סטייל Jane's Addiction במקרה הטוב) אבל מיד הופך לשיר הבי מטאל כמעט קלאסי – תופים במקצב פשוט של ארבעה רבעים, גיטרה בתפקיד חסכני במיוחד, קלידים שהם אך ורק ליווי, ושירה מדויקת. והפזמון… אח, איזה פזמון מנצח. מתחיל בפזמון המנוני רע, אבל במקום לעלות לאוקטבות מגוחכות כל העסק יורד למטה, ואנחנו מקבלים שיר שיכול היה להיות בנקל יצירה ילדותית ובמקום זה הפך להיות מעולה. מה שמראה כמה דק ההבדל בין טיפשות לגאונות. או לטירוף. רגע, איך הולך הפתגם הזה?

כמו הרבה הרכבי פאוור, גם thunderstone מעצבנים אותי. למה? כי הם יכולים לנגן חומר הרבה יותר טוב ממה שהם מציגים באלבום הזה. אפשר לשמוע שהם מוכשרים. הרכב של מפגרים היה הופך את השיר הנ"ל לבדיחה, אבל thunderstone מציגים יכולות הלחנה בוגרות. ולא רק בשיר הזה, אלא ברוב האלבום. ההחלטות מתחילות במיקס מעניין, שמשטיח את הבס ומחליט במיוחד את הקלידים בחלקים מסוימים באלבום, לעומת רגעים אחרים בהם הקלידים מקבלים נפח בולט יותר ואז אנחנו מגלים שהקלידן יודע להוציא סאונד מרשים מהמכשיר שלו, בניגוד להרבה אחרים שחושבים שקלידים זה כינורות דרמטיים בלבד.

לסיכום – אלבום לא רע בכלל, אמנם סובל מבעיות, אבל מפצה עליהן בכמה רגעי מטאל מעולים. הטקסטים לא עילגים במיוחד, כאילו מותאמים ללחנים – כשיש שיר טוב, אז הוא טוב מכל הבחינות. גם לחן וגם טקסט. לדעתי, thunderstone היו צריכים לשרוף עוד כמה שעות אולפן ולהעיף את השירים החלשים באלבום. כי מה שיש לנו פה זה דיסק עם 11 קטעים (10 שירים ועוד אינטרו חביב) שארבעה-חמישה לא צריכים להיות פה. וחבל. אולי באלבום הבא נקבל בשורה יותר מגובשת. "הגבול בין גאונות לטירוף"? ססאמק, לא זוכר.