Thurisaz – Circadian Rhythm

אלבומם השני של Thurisaz הבלגים הוא תוצר נהדר, אבל רחוק שנות אור מליגה לאומית. זה דווקא מעט מעיק, מכיוון שכל חברי ההרכב מראים היטב שהם יודעים מה הם עושים, אבל לא מצליחים לשכנע את המאזין שהם באמת ובתמים מתכוונים לזה. נתחיל מהדברים החיצוניים. עטיפת האלבום Circadian Rhythm היא עבודה נחמדה, לא יותר, של עיצוב יעיל ואפל, שמכניס מראש את היצירה לתוך אווירה מדכדכת, איפה שהבלאק מטאל המלודי פוגש את הדת' מטאל המלודי, והם נותנים צ'פחה ידידותית לדום מטאל. כל האלמנטים של המטאל הקיצוני המזוהה עם אלמנטים מלודים – נמצאים שם, מחכים לבצבץ על פני השטח.

האינטרו הקצר נותן את הרושם הראשוני שמדובר בחבורה שהחליטה להשקיע, והשיר הראשון "Falling" כבר נותן את הטון. נראה שהלהקה עושה הכל לפי הספר, גראולים לצד שירה בלחישות וקולות מלודים, גיטרות חובטות בסאונד עצבני לצד פריטות ונעימות שובות לב, תיפוף בלאסט-ביטס כשצריך ונגיעות רוק עדין כאשר הכוחניות המוזיקלית נרגעת. הבעיה היא שלמרות שהשירים עצמם עשויים היטב, ולמרות שהלהקה לא חוסכת בכישרון, הכל מרגיש כמו טיזרים למה שאמור באמת להיות באלבום הבא.

האלבום הופק באולפני CCR (איפה ש-Betzefer יקירתנו הקליטה את אלבומה הראשון) מה שהיה אמור להבטיח הפקה נקיית רבב, אך במקום זה אפשר למצוא כמה דברים שהמיקס יכול היה להעלים. למה לגשת לאולפן כה מקצועי אם לא שואפים להפקה נקייה ומצוחצחת – רק בשביל תו תקן. הלהקה קורצת פעמים רבות להשפעות שלה כמו Opeth ו-Dark Tranquillity מצידו של הדת' מטאל, ומצד שני המון ל-Dissection ול-Dimmu Burgir מהצד השני של המטבע, וגם טורחת להפגין סוג של אישיות משל עצמה – אבל זה לא מרבה להתרומם מעבר לציפיות שהלהקה כבר נתנה באלבום הראשון.

השירים מרגישים, רובם, כאילו ללהקה כבר אין הרבה מה להגיד, אז חלק מהריפים פשוט נדחפים פנימה – רק כדי להוכיח שיש נקודת שוויון בין הדת' מטאל המלודי לבלאק מטאל ורק כדי להוכיח שהאטמוספריות הקודרת תחדור לכל עצם בכל חלק מהשירים, בל נשכח שיש להם אמירה יחודית. היתרונות המשמעותיים של Thurizas הם דווקא השילובים שמבדילים אותם, ולאו דווקא הגיטריסטים המוכשרים והמתופף שיודע היטב את עבודתו, אלא השירה המשולבת של הגיטריסטים, Mattias ו-Peter – שמשלבים בין צרחות בלאק, גראולים של דת' ושירה נקייה ומלודית.

האווירה הקודרת, הגובלת לעתים במטאל גותי, מנפחת את המוזיקה ונותנת לה מימד איכותי, תוכן של שכול ועצב שלאו דווקא מתפרש אוטומטית מהעבודה המוזיקלית של הגיטרות והתופים, אלא רק משכבת הקלידים שסוגרת על הכל מסביב. השירים המועדפים עלי, למרות אורכם המאיים, הם "Point Of No Return" – שלדעתי הוא הטוב באלבום, ושיר הנושא עצמו, שסוחב איתו אלמנטים איתנים של בלאק מטאל מנורבגיה המרוחקת. אני בקלות יכול לומר שאלבומם הבא של ההרכב ודאי ייתן טון אחר לחלוטין בכל מה שנוגע לאיך דת' מלודי או בלאק מלודי (לצורך העניין) צריכים להישמע בעשור הנוכחי – אבל בהחלט אפשר לומר ש-Thurisaz פה כדי להשאר, והם מטפסים איתנה במדרגות המהירות להצלחה.