Time II – Wintersun

מכירים את פרדוקס התאומים? זהו תרגיל מחשבתי מפורסם במיוחד מתחום תורת היחסות, שזכה להתגלגל במוחות רבים, לככב כנושא שיח בין חנונים רבים ברחבי העולם ובשלל עיבודי מדע בדיוני ספרותיים וקולנועיים, ועכשיו – הוא זוכה גם לשמש כאנאלוגיה לאלבומי דת' מטאל מלודי! כמסופר בתרגיל המחשבתי, קיימים שני תאומים – תאום 1 נשאר על כדור הארץ, בעוד תאום 2 יוצא למסע של חייו אל הלא נודע וחזרה בחללית הנעה במהירות הקרובה למהירות האור. משחוזר תאום 2 אל כדור הארץ רווי חוויות וסיפורי מסע מנבכי היקום, מגלים התאומים כי הם אינם באותו הגיל, וכי תאום 1 שנשאר נטוע על כדור הארץ מבוגר משמעותית מתאום 2 שיצא לגיחה בחלל.

וזהו המקרה עם שני תאומי Time של Wintersun. גם Time I, אלבום הסטודיו השני של הלהקה שבקרוב יחגוג בת מצווה, וגם Time II העולל הטרי, שניהם נהגו במוחו הקודח של Jari Mäenpää, הכותב, הזמר, הקלידן והרוח החיה שמאחורי הלהקה , אי-אז בתחילת שנות האלפיים והחלו בלידה איטית ומלאת סיבוכים, תחילה כתינוק מגודל אחד אך עם הזמן התפצלו לשני אחים נפרדים. Time I הבכור יצא בסופו של דבר לאוויר העולם באוקטובר 2012 עם ההבטחה שאחיו יצטרף אליו בקרוב, אך ככל שהזמן עבר היה ברור שיקח זמן לא מועט עד שיוכל האח להצטרף אליו. עברו תריסר שנים, ולידה של אלבום סטודיו שלישי באמצע, וסוף סוף מצטרף אלינו אל הכאוס שהוא העולם של שנת 2024 התאום השני – Time II.

וממש כבפרדוקס התאומים – אלבומה הרביעי של Wintersun פרקטית זהה לאחיו, או בכל אופן – הוא אמור להיות זהה לאחיו. הוא נוצר באותו הרחם המטאפורי, הוא שוזר בתוכו את אותם האלמנטים, וחלקו אפילו כבר הוקלט ומוקסס במקביל לאחיו התאום-הבכור. בהאזנה ראשונה הוא מרגיש כמעט נוסטלגי, אנכרוניסטי. אך אף על כך, גם בהאזנה הראשונה ואפילו יותר בהאזנות שלאחר מכן, הוא מצליח איכשהו להרגיש צעיר ורענן. Wintersun עושה למראית עין את כל השטיקים של מטאל מלודי פיני – הארש ווקאלז לצד שירת קלין, קלידים מהירים, מלודיות סוחפות והרים של אווירה – אבל היא מביאה בכל חומריה עושר של רבדים, לא מהססת לגוון ולהתנסות עם פניות יותר פרוגרסיביות או סיבובים אל מחוזות הפאוור מטאל, ומכילה מורכבות אדירה שהיא עדות ניצחת לשאיפה כפייתית לשלמות של Mäenpää, שמצריכה יותר מהאזנה אחת כדי להרגיש את מלוא עוצמתה. זו הגדולה המשמעותית ביותר של Wintersun – אך גם מפלתה. האם היה צריך 12 שנים שלמות כדי להגיע לתוצר שכזה?

את האלבום בחרו Wintersun לפתוח עם Fields of Snow האינסטרומנטלי והקצר, שמכין את הקרקע לקראת האלבום, מנער את האבק ומסיר את קורי העכביש שגדלו סביב זיכרונותינו מ-Time I, מזכיר לנו את המלודיות והאווירה בה עצרנו ומעצב את הלך הרוח שעלינו לסגל לעצמנו. גם אלבום זה מורכב לפי מתכונה הקבוע של הלהקה מכמה שירים משמעותיים וביניהם שירי מעבר, אשר הזרימה ביניהם חלקה וכמעט ללא עצירות. ניכר שהמחשבה הייתה להאזין ליצירה בכללותה מתחילה ועד סופה – ואני ממליצה אכן לעשותה כך, במיוחד עכשיו עת אנחנו חווים גל חום קיצוני ומעייף במיוחד. לעצום את העיניים ולעבור לפינלנד (או יפן, תלוי באיזה חלק של האלבום עצמתם את עיניכם) הגשומה והסוערת.

השיר The Way of the Fire לוקח את ההרמה להנחתה ש-Fields of Snow הכין ומנחית אותה – חזק. זוהי דוגמא מאוד טובה למה שהלהקה מסוגלת, וגם שיר שמאמינה שהותיר את כל מי שציפה לאלבום זה עם חיוך ענק על פניו. אך כפי שציינתי, משהו באלבום הזה מרגיש פמיליארי מאוד, ובשיר זה במיוחד. הוא ילד הפוסטר של כלל האלמנטים הבולטים במטאל המלודי הפיני – סולו הגיטרה (המהיר, הסוחף והמצויין, יש לומר) העלה בי ניחוחות של Sonata Arctica, שירתו האפית והמחוספסת של Mäenpää זרקה אותי ישר לאלבומי הבכורה של Ensiferum (די הגיוני, היות שהוא היה הווקאליסט שלהם באותה התקופה), והמעברים האטמוספריים בין חלקי השיר הזכירו לי את תקופותיה היפות של Nightwish. אבל אל תטעו לזלזל – הכל מרגיש כמעט-מוכר, אבל השילוב הזה כל כך יפה.

בשיר One With the Shadows ממשיכה הלהקה עם ריפים סוערים דומים אך לוקחת אותנו לכיוון אווירתי יותר, אפילו מעט דומי, שאמנם רגוע יותר במעט מקודמו אך מבלי להתפשר על בניית העולם והתמה האוריינטלית שמלווה את האלבום (וגם את תאומו-הבכור).

אחרי שני השירים העמוסים ומלאי תוכן שוב עובר האלבום לשיר מעבר אווירתי, והשיר Ominous Clouds מצליח לעמוד בהבטחה של שמו וממחיש את השקט שלפני הסערה. לאורכו הגשם הולך וגובר ומיתדפק על החלונות שבאוזניי, והתמונה המנטאלית של הסערה המתבשלת מעל מועברת היטב, ונותנת הסחת דעת יפה עת אני ניצלית בשמש אוגוסט הישראלית.

השיר Storm מספק את הסחורה. הוא סוער ומהיר, והאגרסיבי ביותר לאלבום זה. לקראת סופו השיר נרגע, העננים מתפזרים אט-אט ואנו נעצרים קלות בשולי הסופה, שבתורה גם הולכת ונרגעת ומותירה אותנו עם נגינה המזכירה רוק פרוגרסיבי כמעט, מלווה בנגינת ה-erhu (מעין כינור סיני) וצלילי פכפוך זרימת המים הנקווים על הקרקע.

בשיר הסוגר את האלבום, Silver Leaves, ניכרת גם בשירה הנקייה והמלנכולית ההשפעות המזרח-אסייתיות, והסגירה התמתית של הקבלת עונות השנה לתהפוכות חיי ונפש האדם – גם כן מוטיב אסיאתי מסורתי שנשזר היטב לאורך כל שני חלקי Time. סגירת האלבום מותיר בי תחושה שאני יכולה לתאר רק כשובע. ה-outro מלווה את המאזינים יפה החוצה מתוך סאגת Time ועוטף אותה יפה-יפה עם פפיון מעל, בתחושת השלמת מעגל שנפתח זה מכבר.

זה יהיה האנדרסטייטמנט של העשור לומר שהציפייה לאלבום בין מעריצי הלהקה הייתה אדירה, ומניחה שעתה משהציפייה באה על סיפוקה השיח יעבור להתמקד בהאם Wintersun הצליחו לעמוד בציפיות הגרנדיוזיות שנבנו (ואיך לא יבנו, אחרי שחומרי האלבום בעבודה כבר 19 שנים). לדעתי הצנועה – עבור חובבי הז'אנר שפחות עקבו אחר הלהקה מדובר באלבום מצויין, מורכב וסוחף ללא רגע דל, גדוש עומק ותחכום, רגעי אווירה אפלוליים ובוסט של אוויר קר נחוץ במיוחד. לאלו עם היכרות טובה עם חומרי הלהקה ולמעמיקים בגלגוליה, האלבום עלול להיתפס כמופק מדי או אפילו שכלתני מדי, ואולי יבחרו להרהר בהאם הפרפקציוניזם והציפייה הארוכה מדי גבו מחיר גדול מדי מהתוצר הסופי. ומי שלא חובב… כנראה שלא יבחר להאזין לראשונה ללהקה חדשה באלבום סיקוול, לא?