Times Of Grace – Hymn Of A Broken Man

טוב, אם אי פעם מישהו קיווה שיהיה אלבום Metalcore שיסגור ז'אנר שלם מאחוריו מכיוון שהוא יוצא לכולם את הרוח מהמפרשים להמשיך לנגן את אותו הז'אנר, במיוחד במוסיקת מטאל – הנה הוא הגיע. להבדיל מה-Thrash Metal שנחתם בעצם עם האלבום השחור של Metallica שהתרחק מאד משורשי ה-Thrash אך עדיין היה אלבום Heavy Metal מצוין, ולהבדיל מ-Fear Of The Dark של Iron Maiden שחתם סופית את תקופת השלטון של ה-NWOBHM למרות שלא היה האלבום הטוב ביותר של ההרכב בפער די גדול – Times Of Grace שחררה רק את אלבום הבכורה שלה כדי לבשר לכולם שתם לו סיפורו של ז'אנר שלם, ומפה אפשר רק לנגן Retro-Metalcore.

Killswitch Engage לא המציאה את הז'אנר, אבל אלבומה Alive Or Just Breathing בהחלט עשה ל-Metalcore את הטובה הגדולה ביותר שלו – בתור היותו אחד מאלבומי המופת של הז'אנר שהכניסו את ההרכב ביחד עם הסגנון המוסיקלי כולו אל התודעה העולמית. לא הרבה האמינו אחרי 2002 כאשר Jesse Leach סולן ההרכב המקורי שעזב במפתיע את הרכב האם שלו בטענה לדיכאון שנבע מריחוק מהאישה בבית, שהלהקה תוכל לעמוד על הרגליים. אבל הם הצליחו – והביאו בחור גדול עם קול גדול בשם Howard Jones, וכיום – שמו של Leach די נשכח בדפי ההיסטוריה. עדיין, Alive Or Just Breathing נחשב בעיני ובעיני רבים כאלבומם הטוב ביותר של Killswitch Engage וכאלבום שמכיל את מיטב האלמנטים של ז'אנר ה-Metalcore מבלי להישמע מאוס ומיותר. הלהקה לא באמת הצליחה לשחזר את הכתיבה האוטנטית ונכנסה ללופים של נוסחאות שהלכו ונהיו משעממות יותר או פחות ביחד עם Howard Jones, ובשנה וחצי האחרונות גם התקשתה לסיים סיבובי הופעות.

לאחר ש-Adam Dutkiewicz – האיש מאחורי Killswitch Engage – נפצע בגבו, הוא שכב לו בבית החולים לאחר ניתוח בעמוד השדרה וכתב חומר לאלבום שלם. מכיוון שהוא השתעמם – הוא פנה ל-Leach לבוא ולכתוב להם מילים ומלודיית שירה ולהקליט אותם לכשיחלים. מכיוון ש-Adam במילא הוא גם מפיק, גם גיטריסט וגם מתופף – הוא הצליח למסמר את שאר האלבום די לבד. ההרכב שיצא הוא Times Of Grace. רבים ציפו לקבל בעצם המשך ישיר ל-Alive Or Just Breathing – אם זה מבחינת אנרגיה או אם זה מבחינת עוצמה, או לפחות ברמת הכתיבה, אבל רובנו התבדינו. לא בגלל ששני המוסיקאים הטיבו לומר "מי שרגיל ל-Killswitch Engage הולך להיות מופתע". ההפך הוא הנכון. האלבום הזה מסריח מהיותו כל כך Killswitch Engage שלא ברור למה הוא שייך לכותר אחר.

האלבום נפתח עם Strength In Numbers – שיר שיצא גם כסינגל בערך כחצי שנה לפני צאת האלבום עצמו – ולווה גם בקליפ ארטיסטי וחביב. השיר עצמו סומן כחביב ולא יותר מזה – שיר Metalcore טיפוסי עמוס במסרים נוצריים ובמלודיות צפויות. הבעיה היא למעשה עם שאר האלבום – שפשוט נשמע כמו אסופת שירים מיותרת שלא מספיק טובה להיכנס לאלבום של Killswitch Engage. Fight For Life ממש בולט בכך, בהיותו שיר שמנסה לאסוף קצת יותר אלמנטים של רוקנרול וקצת Hardcore ופשוט כושל כשל נוראי בכך – כמו קשיש שמתגלגל במדרגות כשהוא מנסה להוכיח שהוא עדיין אצן אולימפי.

לא כל השירים באלבום הם גרועים. Where The Spirits Leads Me מזכיר את העבודה של Leach באלבום האוסף Roadrunner United בשיר Blood And Flames שם חזר למיקרופון אחרי היעדרות ממושכת מאור הזרקורים (כן, כן, למרות שכבר מ-2003 הייתה לו את Seemless אותו הרכב Stoner Metal חסר מעוף וריק מתוכן). שלעצמו זה לא רע, אבל אפילו השיר ההוא היה קצת חלש בהשוואה לשאר האלבום. בכלל – הבעיה המרכזית היא שאין את האנרגיה שהייתה ל-Leach ב-Alive Or Just Breathing, לא בשירה הנקייה המתיימרת לרגש ולא בצרחות המתיימרות להישמע בכול מחיר. בעיה נוספת כמובן היא ש-Dutkiewicz כבר נמצא עמוק בתוך שבלונת הכתיבה, ובכך שהוא כביכול מכריח את עצמו להמציא את עצמו מחדש – הוא נופל למלכודות מוסיקליות מטופשות של טירונים. יש שיאמרו שזה מה שיקרה אם נערבב את Killswitch Engage עם הרכבים כמו Underoath או Sonic Youth. תסלחו לי – אבל זה בולשיט אחד גדול טהור ונוצרי במיוחד. מדובר בלהקת שאריות של Killswitch Engage – אין פה כמעט שום אלמנטים ששווים הוצאה חגיגית נפרדת, ואם Dutkeiwicz היקר כל כך מתגעגע לנעימותיו של Leach – הוא יכול להחזיר אותו כסולן שני ב-Killswitch Engage ביחד (או אפילו במקום) מר Howard Jones – שבעצמו כבר מתחיל להיות רפטיטיבי וצפוי (אם כי מוכשר מ-Leach – בסופו של יום, בעשרות מונים).

השירים הטובים ביותר באלבום הם דווקא The Forgotten One שהינו בלדת קאנטרי נחמדה (שיש לה גם כותרת שמאד מזכירה כותרת של שיר אחר של Killswitch Engage).
גם שיר הנושא מחיל משהו שמזכיר קצת את האוטנטיות של ההתחלה, אם כי לא לאורך כל הזמן. עדיין – הוא בולט לטובה בתור שיר מטאלי מובהק – נוסחתי ככל שיהיה. האמת היא שהבעיה היא לא במוסיקה עצמה בהכרח כמו שהסגנון הזה המאיס את עצמו כבר מכל כיוון. לו האלבום הזה היה יוצא ב-2003, כהמשך ל-Alive Or Just Breathing – אז די בדומה ל-Death Magnetic לו היה יוצא אחרי האלבום השחור – הייתה לו סוג של רלוונטיות וסוג של ייחודיות ולא סתם רק ציפיות גנוזות, מופרזות ומפוזרות. אבל ל-Killswitch Engage יש קריירה ענפה ומוצלחת, עם שירים מוצלחים הרבה יותר ממה ש-Dutkeiwicz הכניס לאלבום זה, ולמרות ש-Leach עצמו נשמע בסדר גמור, הוא עדיין נדמה כיום כצל של עצמו וצל של Howard Jones סולנה הנוכחי של Killswitch Engage.

בסופו של דבר לא מדובר באלבום חרפה, פשוט לא מספיק טוב, לא מספיק מקורי ולא מספיק מעניין כדי ליהנות מתשומת הלב אותה הוא קיבל. לו להקה של נגנים אנונימיים הייתה מוציאה את האלבום הזה, איש לא היה מתייחס אליו. מכיוון שהוא אלבום של חברי Killswitch Engage בהווה ובעבר אפשר בקלות לסכם זאת ככה. Killswitch Engage סוג ב', נוצרית, ענייה ופשטנית.