1. Gates of Hel
  2. All Heroes Fall
  3. Ragnars kvæði
  4. Garmr
  5. Sunset Shore
  6. Downhill Drunk
  7. Empire of the North
  8. Far from the Worries of the World
  9. King of Time
  10. Fire and Flame
  11. Against The Gods
  12. Songs of War
  13. Álvur kongur

טוב, העובדה שיש באיי פארו שתי להקות מטאל רציניות ולא רק את Týr היא כבר עובדה מדהימה בפני עצמה. העובדה ש- Týr הפכה להיות אולי היצוא המרכזי של איי פארו מלבד דגים היא גם משהו מרשים. למי שלא מכיר – Týr קמו לפני איזה 20 שנה והוציאו 8 אלבומים, והקטע הוא שהם הפכו לאחת הלהקות המוכרות ביותר אצל חובבי המטאל הויקינגי – וזה כשהם מגיעים ממדינה שנפרסת על כמה איים קטנים ויש לה סך אוכלוסיה שיותר קטן מרעננה.

אז אני מאד מקווה שאת Týr אני לא צריך להציג. במהלך העשור וחצי האחרונים הם הפכו לשם דבר בסצינת המטאל העולמית, הם מובילים בעוז את הצד המעודן יותר של סוגת המטאל הויקינגי ובכלל מייצרים אלבומים מעולים. אבל בשנתיים האחרונות ההרכב ידע פתאום שינוי חריף בלהקה. נכון שעמדת התופים לא תמיד הייתה יציבה בהרכב, אבל הגיטריסט Terji Skibenæs היה חלק אינטגרלי מהלהקה כבר מ-2004 ואחרי עשור וחצי הוא החליט לעזוב ממש לפני שנה קלה.

אלבומה האחרון של Týr יצא ב-2013, עברו כבר 6 שנים מאז שהם העפילו לספינות וצבו על חופיה של סצינת המטאל עם גרזנים, זקנים וקסדות והשינוי בהרכב הזה, כאשר גיטריסט שליווה אותך פחות או יותר מתחילת הדרך (או לפחות מרגע שההרכב התייצב) עוזב את הלהקה, הסערה הזו גועשת אל הסיפון. למזלם של Týr הם גיסו את Attila Vörös – שבנה לעצמו שם בתור נגן חיזוק להופעות חיות כשצריך, כמו אצל Nevermore או Satyricon בעברן. הבחור המוכשר בהחלט גיטריסט בחסד, אבל עכשיו חובת הלהקה להוכיח שלא רק בחסדו של Terji קמה לה Týr ולא רק בעזיבתו היא תיפול.

אז Gates of Hel – אלבומה החדש של Týr הוא, איך לומר בעדינות, קצת יותר מדי מאותו הדבר. זה נכון שקשה להשוות את היצירות העכשוויות לתקופה של Eric The Red לאלה שמוקירים את תחילת הקריירה שלהם, אבל בסופו של דבר – לא יודע אם בגלל העדרו של Terji או בגלל התבססות הלהקה בתור נסיכת פסטיבלי מטאל שרק מחפשת להלחין ולהכין עוד ועוד המנונים, משהו באלבום הזה ארוך, רפטיטיבי ואפילו קצת מעיק.

שלא תבינו לא נכון, יש בו כמה רגעים מצוינים לחובבי הז'אנר, שהפך להיות מ-Folk Metal מעניין לעוד Power Metal גרוני יותר שיותר מתכתב עם Powerwolf ו-Sabaton מאשר עם השורשים הפולקיים שלהם כמו Falconer או Falkenbach, אבל הם לא הניחו למלודיות הקלטיות, לעיבודים המעניינים ולנטיות שלהם לעשות דברים לא לפי הספר. הבעיה היא שהם התרחקו שנות אור מהסאונד היחודי שהיה להם בתחילת הדרך והפכו למאין צל של עצמם – ובעוד ש-Attila נותן פה עבודת גיטרה שהיא בכנות עוצרת נשימה ומדהימה עם סולואים מעולים שבא למאזין להכין לבחורצ'יק איזה מזבח קטן – כשירים, השלם אינו גדול מסכום חלקיו.

זה מתחיל עוד בשיר הנושא הפותח את האלבום שהוא אולי היחידי שכולל שירת גראולים בבתים ואז רצף פזמונים שנטחן עד דק עד לסופו של השיר. כל מה שהיה יצירתי בלהקה מפנה מקום לנוסחתיות שאמנם פחות בולטת בשיר הראשון – אבל הולכת ונהיית ברורה מאין כמותה בשירים כמו Sunset Shore או Empire of the North. רק מדי פעם הבלחות כמו השיר שמבוצע בשפה הפארויאית Ragnars kvæði מקבל מספיק מרחב לבטא קצת אמירה משל עצמו – או האפוס הסוגר את האלבום, Álvur kongur. להוציא את שני היצירות הללו – כל השירים מתעקשים לדון בדיני ויקינגים, במיתוסים הנורדים ובמורשת הדנית / איסלנדית / איי פארואית שלהם ושל בני ביתם. הקונספט אינו מה שגורע מהאלבום, אלא המשכותם של כל כך הרבה שירים מעבר לרצוי. רוב השירים חוזרים לפזמון שלישי ולפעמים רביעי בנוסחתיות מרגיזה, הריפים נשענים על מטאל קלאסי ומועברים הלאה כמחשבה לאחר יד והאלבום מוסיף עוד שיר חסר חן אחד אחרי השני. כל הרצף בין Far from the Worries of the World ו-Songs of War מרגיש לי כמו חצי שעה מטושטשת עם אותם הריפים, אותן המלודיות ואותן הבחירות ההרמוניות עם השירה, ולמרות שיש פה רגעים חמודים – הם פשוט לא מצליחים לבלוט אחד מעבר לאחר.

מכיוון שהאלבום לא כל כך משנה את הטון שלו מלבד השיר הפותח והשיר הסוגר- כל השירים באמצעו, שוב – להוציא את Ragnars kvæði שמבוצע בשפתם המקורית של Týr – מרגישים פחות או יותר אותה הדבר. ישנם טובים יותר כמו All Heroes Fall או Downhill Drunk שיש להם את הריפים או מלאכת התופים שעושה את העבודה, וביחוד המון סולואים מעולים מידיו של Attila Voros, אבל עיקר העניין הוא שזה אלבום שפשוט יותר חלש מ-Valkyrja שיצא ב-2013. הוא נוסחתי, מסרב להסתכן, ועמוס למכביר עד לעייפה.

אני לא יודע מה קרה ל- Týrשגרם להשמע כל כך חסרי תשוקה. אני שומע שיש שם מלחינים בחסד, אנשים כאלה לא היו מוציאים אלבומים טובים סתם כי התמזל להם, אבל נדמה שמשהו במצפן המוסיקלי שלהם התהפך או שהאש שלהם פשוט כבתה. זה נשמע כמו אסופת ריפים שהפכה לאסופת שירים עם אסופת סולואים עליה הכל כדי לצאת ידי חובה. העובדה שיש פה 13 שירים מלאים, כולם על אזור ה-5 דקות, ועם אלבום של 70 דקות שאני כבר למדתי על בשרי שזה עניין מסוכן בתעשייה הזו להסחף עם כל כך הרבה שירים, אבל אין פה את האופי של פעם, את העוצמה ואת ההתרגשות.

העניין הוא שגם כש- Týrעומדים במקום ולא מעיזים, הם עדיין בעלי כריזמה ובעלי יכולת. הם עדיין עושים אלבום שגם אם הוא לא טוב הוא בהחלט רחוק מלהיות גרוע, וכל שיר פה יכול להיות שיא הקריירה של להקה בינונית מינוס עד טובה. אז בהשוואה לאלבומים של הרכבים אין-סוף בז'אנר, Gates of Hel עדיין עומד איתן במשהו יציב שאפשר להשען עליו בשעת סופה. אבל בהשוואה לאלבומי ענק כמו By the Light of the Northern Star או Ragnarok, זה פחות או יותר אלבום מלא בפילרים ומי מלח שוצפים. למעריצי הז'אנר בלבד, וגם הם רצוי שיבדקו דברים ישנים שלהם קודם.