Tragedy – Vengeance

אני יכול לחסוך לכם את החפירה הבאה כבר עכשיו: לכו תשיגו את הדיסק הזה. תורידו, תצרבו, תקנו, לא חשוב מה – את הדיסק הזה אתם חייבים לעצמכם. וזה לא משנה מאיזה רקע אתם באים; בתכלס זה הארדקור – בדוגרי, זה פשוט כל דבר שטוב במונח הרחב הזה של "מוזיקה כבדה".

טראג'די הוקמה משרידי His Hero is gone ו-Deaththreat. מדובר כאן בשתי להקות שאולי לא אומרות לכם הרבה, אבל בסצינות שלהן נחשבות ליותר קאלט מקאלט. המוזיקה של טראג'די, במבט ראשון מאוד מזכירה את His hero is gone – מאוד מלוכלך, מאוד אינטנסיבי וסוחף, אבל איפה שהיז הירו איז גאן נכשלו (לפחות לטעמי, מעולם לא הייתי מחסידי הלהקה הזו), טראג'די אוספים את כל ערימת הז'יטונים – יותר מלודיים, יותר נגישים לקהילה רחבה יותר, ופשוט יש להם את זה.

קצת קשה לכתוב מוזיקה שהמתופף שלך בפורטלנד, הגיטריסט במיסיסיפי והבאסיסט ב"עיעכ". לא שאני יודע איפה כל-אחד מהמקומות האלה נופל בדיוק, אבל זה בטח יותר מחצי שעה באוטובוס, ועדיין טראג'די התאגדו למשימה הזאת בצורה מדהימה. מהמכה הראשונה בדיסק הזה, אתה מבין שזה פשוט זה. "Conflicting Ideas" נפתח בבום של עצבים, שאם אתה לא מכאוס-רבאק, סביר להניח שלא תצליח לשחזר אותם בעצמך. הכל נבנה בשביל השבירה הפתאומית שנכנסת ב-2:45, בקונטקסט מ-ו-ש-ל-ם לריף הקודם: ריף מלודי א-לה רוקנרול, ושוב, המילה המנחה כאן זה "עצבים".

השירה לאורך כל הדיסק מאוד נמוכה ודחוסה ומאוד תתאים לכל מי שבקטע של דת' מטאל, ועם זאת הקול השני בדיסק הזה (אני לא בטוח שזה אותו סולן), הוא אחד מסולני הפאנק/קראסט המושלמים ביותר שאי-פעם שמעתי, והשילוב שלו בקטעים המהירים והסוחפים פשוט מושלם. מבחינת מילים, הקונספט מאחורי "Vengeance", הוא מלחמה של האזרחים בממשל הרודני והחזק ששולט בחייהם – נכון, שום דבר חדש תחת השמש, ולמרות זאת המילים משאירות אותך עם טעם לעוד; הדיסק מחולק כך שהחמישה שירים הראשונים מהווים מאין "פרילוד למלחמה", בעוד שהחמישה האחרונים דנים בתוצאותיה של המלחמה, וככה גם המוזיקה נשמעת.

הוורסטליות המרשימה של טראג'די לא עוצרת רק במוזיקה הכבדה שחבריה מבצעים, אלא בעיקר ביכולת שלהם לתפוס את המאזין ולהכניס אותו אל מעין סחרחרת הרים, שלא עוזבת לרגע את המאזין משועמם, ומטלטלת אותו מצד לצד ללא-הפסקה, בין ספלאש-ביטס משוגעים, לבין קטעים מלודיים איטיים ומלנכוליים, כמו הטראק הרביעי "Recurring Nightmare" שמוריד אותך למטה לאט-לאט, רק כדי לרסק לך את הפנים בטראק הבא, ואיזה טראק זה.

"Beginning of the end" הוא אולי השיר המושלם ביותר ששמעתי בכמה שנים האחרונות. יש בו הכל. לא צריך לדפוק גריינד משוגע כדי לעשות מוזיקה כבדה. פשוט צריך להבין איך טראג'די כותבים שיר. הכל קורה כאן כ"כ מהר: מריף הפתיחה החלומי נכנסים למעין ברייק משוגע שמושך קצת אחורה, ואז, באחד ממעברי-התופים היותר מדהימים שיצא לי לשמוע חוזרים חזרה לקראחנה – הארדקור ברגעיו הנדירים בשלמותו.

"The lure" ממשיך את אותו קו של קודמו, ושוב פעם מראה כמה יש לטראג'די למכור – ההתחלה היחסית איטית ומלודית מתגברת לאט-לאט, ושוב פעם נכנסת למעין בליץ לא הגיוני, שלא מסתיים עד שהמערכת שלך מראה שטראק 7 הגיע. ראוי לציין את הריף המושלם שנכנס ב-2:07, שמשלב כ"כ יפה את כל ההארדקור/פאנק עם הרבה מאוד רוקנ'רול ועצבים.

הטראגדיה עם טראג'די היא שהם לעולם לא יגיעו לשום מקום, ולא מהסיבות הנכונות. חברי הלהקה מאוד מאמינים בדיבר ה-11 הסודי "ולא מכרת את נפשותייך ללייבל גדול", ומתעקשים להוציא את החומר שלהם בצורה פירטית, ללא התערבות ה"ממסד", וחבל, כי אותם השיקולים שהפילו את הירו איז גאן (יותר מדי גדולים לאנדרגראונד) יפילו גם את טראג'די. בכל מקרה, כל עוד אתם יכולים, תשיגו עותק של הדיסק הזה. זה אולי יהיה קצת קשה, אבל בהחלט שווה את זה. ואז, גם אתם תוכלו להגיד "גם אני תומך באנדרגראונד", ובעצם בשביל זה אתם פה, לא?