Trail Of Tears – Existentia

את ההיכרות שלי עם Trail of Tears התחלתי איפשהו בסוף שנות ה-90. רגע לפני סוף עידן התמימות של המוזיקה, כשהאינטרנט המהיר בארץ היה בגדר פיקציה, נפסטר עוד לא ספג את התביעה הענקית שהוכיחה שאם מפוצצים חצ'קון אחד מופיעים 10 חדשים גדולים יותר סביב האזור בו הוא היה. בימים ההם מציאת להקות חדשות הייתה ממש כמו קניית חולצה, יוצאים לחנות הדיסקים ומתחילים לעלעל במדפי הדיסקים שבזמנו לא נדחקו לפינות החשוכות של החנויות. בין הקריטריונים למציאת להקה בסגנון שלך היו: שם הלהקה, שמות השירים והכי חשוב: העטיפה. אז קוטפים מספר דיסקים שקוסמים לנו וניגשים לפינת ההאזנה…

כך מצאתי דיסק אדום לגמרי של הרכב בן 7 חברים, בניהם, קלידן וסולנית. ההרכב עונה לשם Trail of Tears, שם האלבום היה Discloser In Red, והשיר הראשון היה "When Silence Cries" … אם אתה חובב גות' מטאל זה חייב לעשות לך משהו בבטן ואכן מהשאגה הראשונה בתחילת הדיסק נשביתי בקסמיו של ההרכב הנורווגי הזה. במבט לאחור החומר של האלבום הזה מאוד פרימיטיבי, מעובד די רע ע"פ מונחים עכשוויים ולמען האמת כל הדיסק אפילו כתוב באותו סולם. אבל למרות כל זה עדיין מדובר באחד האלבומים ששינו את פני התת-ז'אנר הזה וגרר אחריו גל עצום של להקות דומות יותר ודומות פחות.

עם מרוצת השנים Trail Of Tears החליפה צבעים כמו זיקית שבטעות עמדה על דגל של מצעד הגאווה. הסולנית הראשונה, הלנה איירן מייקלסון, קיבלה את "המגף" באמצע ההקלטות של האלבום השני ואת המשך הקולות ביצעה המחליפה, קתרין פאולסן שגם מצאה את עצמה בחוץ לקראת הקלטות האלבום השלישי. Trail Of Tears התרחקו לאט לאט מהסגנון האופראי והגות'י שייחד את האלבומים הראשונים שלהם והגיעו למשהו שנשמע יותר כמו דת' מלודי באלבום Freefall Into Fear – שם כבר לא היתה סולנית כלל וקייטיל נורדוס, זמר מוכשר עם קול נקי מאלף (שתרם את קולו לכל 3 ההפקות הקודמות) הצטרף רשמית להרכב.

השילוב יצר מעין דת' כוחני, משולב עם שירה נקייה ומלודית, הקלידים נדחקו אחורה לרוב ופרצו קדימה רק לרגעים קצרים – אני חייב לציין שלמרות שהאלבום לא רע בכלל הוא דיי אכזב אותי כי יותר התחברתי לחומר הישן של ההרכב. והנה, 10 שנים לאחר הקלטת הדמו הראשון שלהם, Trail Of Tears יוצאים עם אלבום חמישי, Existentia – אלבום שהצליח להפתיע אותי מאוד, להתעלות הרבה מעבר לציפיות שלי ולגרות לי להעלות שוב את Trail Of Tears לרשימת הזהב שלי, ללא ספק מדובר באלבום מושקע, מלוטש ובעיניי אלבום שהוא חובה בכל אוסף של חובב גות' בפרט ומטאל בכלל.

אם הייתי צריך לשים את האצבע על משהו אחד שמסכם את האלבום הזה הדבר היה בלתי אפשרי והיות ויש לי את המרחב לחפור עליו אני אנצל את ההזדמנות היות ומגיעה לו חפירה. ראשית, נתחיל בקרדיטים וכשמדובר ב-Trail Of Tears, למרות שמדובר פה בהרכב של 8 אנשים, השורה התחתונה – זה הכל רוני ת'ורסן, הוא הדבק שהחזיק את הלהקה הזאת כל השנים, המוח השחור מאחורי רוב המוזיקה, הליריקה והקול הברזל שמגרגר ונוהם בכל האלבומים.

בנוסף זרקו לקלחת את אחד המתופפים החזקים שיש, ג'ונתן פרז (שמנגן גם עם Sirenia כי מי עוד יכול לנגן את התופים המוטרפים שמורטיר כותב?), צמד גיטריסטים מצוינים שחופרים לנו עמוד בתנוכי האזניים, קלידן מוכשר שממלא את החלל בצלילים שמעמידים כל שערה על הגוף… חלום רטוב של כל אדם שאי פעם רצה להקים להקת מטאל. Existentia הוא הכלאה מאוד מוצלחת בין 2 האלבומים האחרונים של Trail Of Tears, החיספוס והעוצמה של Freefall Into Fear בשילוב מוצלח מאוד עם A New Dimension Of Might שהיה שילוב מושלם של מטאל גות'י עם אלמנטים של ת'ראש, דת' ואינדסטריאל או בקיצור: Dark Gothic Metal.

אז פה יש לנו הכל מהכל, אני מקשיב לדיסק מספר פעמים וכל פעם אני מקבל הארה אחרת. ריפים של ת'ראש וגם של הבי מטאל קלאסי, גריינדים של דת', שכבות של סינתיסייזרים וגם צלילים אינדסטריאליים, קטעים אקוסטיים מצוינים שמעצימים את האווירה הקודרת של האלבום ונשמעים כמו עצירות שקטות בקרחות יער קטנות בעוד אנו ממשיכים במסע אפל בחורף הנורווגי, עמוק את תוך היערות החשוכים.

השירה באלבום מורכבת מ-3 ווקאליסטים, בראשם עומד רוני ת'ורסן על הנהמות המצמררות והבועטות, קייטיל נורדוס מתעלה על עצמו בשירה נקייה עם חספוס קל והאצבע הקרירה שעוברת על חוט השדרה היא הקול המלאכי של עמנואל זולדן הצרפתייה שמעטרת את השירים באתנחתאות נשיות מרנינות. הכל שזור באופן מושלם מעל מצע קוצני של גיטרות חזקות ומנסרות שמפציצות בריפים ברוח האולד סקול ת'ראש ודת', ליין של בס שפורץ החוצה בצורה חדה כתער ונשמע ברור ולא מתפשר לאורך כל הדיסק. כנ"ל גם התופים שנשמעים נקיים ומבריקים.

האלבום פותח באחד השירים היותר טובים שיצא לי לשמוע אי פעם, ריפים קלאסיים של גיטרות ואז מגיע הטוויסט עם המקהלה מאחור, שכבות על שכבות של קלידים ושירה, רוני פותח בשאגות חרוכות ואז קייטיל מצטרף שוב עם המקהלה שנושפת בגבו. "Deceptive Mirrors" הוא בהחלט בעיטת פתיחת ראויה לאלבום, השיר מייצג בצורה יפה את הלך הרוח שלו, מציג יפה יפה את השחקנים במחזה עם סולו קלידים מצוין באמצע השיר מיד אחרי קטע סולו של עמנואל, אחד השירים המוצלחים באלבום ללא ספק, שיר שגורם לך לרצות לזוז גם אם אתה יושב. מהפריטה היפה שפותחת את השיר הבא, "My Comfort", דרך הפזמון המרגש ועד לדיאלוג בין הנהמות של רוני לשירה של עמנואל שמראה שהיא גם יכולה לצרוח חזק, האלבום ממשיך לסחוף אותו עמוק יותר ויותר ולמלא אותך באמוציות, לא נותן לך הרבה זמן לנוח.

גם בקטעים שקטים כמו באמצע השיר "Decodence Becomes Me" הם מצליחים להכניס אותה מיד חזרה לקצב ופה אני חייב הערה נוספת: אחת הבעיות שלא ממש נפתרו אצל Trail Of Tears עד האלבום הלפני אחרון היה הקומפוזיציות – הבעיה הייתה במעברים מקטעים שקטים לרועשים – לא פעם נתקלתי בקטע מצוין, אקוסטי ומרגש, שנהרס כליל ע"י פריצה לא מתוזמנת טוב של גריינד רועש ומיותר. ניכר שחברינו עשו שיעורי בית והפעם הכל יושב מעולה, יש המשכיות ולכל מעבר יש הסבר וסיבה לקיום ואפילו המעבר בין השירים עושה רושם שהושקעה בו מחשבה.

ברם לכל הסיפור היפה הזה יש מעין סוף טראגי במידה מסויימת למרות שמדובר באלבום שהוא בעניי אחד המוצלחים של Trail Of Tears, אלבום שהוא ממש Reward על 14 שנות פעילות ענווה במטאל של להקה ששמרה תמיד על פרופיל נמוך למרות שרבים הכירו בגדולתה ובתרומתה לז'אנר. מיד עם השלמת ההקלטות של האלבום יצאו חברי Trail Of Tears לסיבוב הופעות כושל במקסיקו רבתי, סיבוב הופעות שגרר נזקים פיננסיים כבדים לחברי הלהקה ו-4 מהם פרשו מההרכב.

רוני, הלב הפועם והמוח מאחורי הלהקה נשבע להמשיך למרות המכה הקשה אבל רבים מחשיבים את Existentia לאלבום הפרידה של ההרכב ואני מצר על כך. מדובר באלבום שיכול יותר מכל קודמיו להכניס את הלהקה לתודעה של אנשים שעד היום התרחקו מגות' כמו מאש, אלבום שמביא את כל מה שטוב במטאל באריזה קודרת ומכשפת שיכולה לקסום לחסידי הז'אנר וגם לאלה מאיתנו שמתחברים לסגנונות היותר "קונבנציונאליים". מצד שני, אפשר לומר שחצי הכוס מלאה היות ואם זאת הפעם האחרונה שנשמע מ-Trail Of Tears, לפחות היא פרשה בשיא, עם כל הצער שבדבר.