Tribulation – The Children Of The Night

האלבום החדש של Tribulation ישב ברשימת ההמתנה אצל הרבה חובבי מטאל ואני ביניהם, כאחד האלבומים המצופים של השנה ומסיבות טובות מאוד למעשה. החבורה השבדית הזאת עלתה מתוך גל תקומת הדת' מטאל האופנתי שתקף אותנו בשנים האחרונות. היא התבססה באלבום בכורה אלים ב 2009, המשיכה באלבום שני יותר אוירתי לפני שנתיים שהיה אחד ההוצאות היותר מעניינות של 2013 וכעת הם חוזרים אלינו עם אלבום אולפן שלישי וראשון תחת השרביט של Century Media שקיבלו אותם בזרועות פתוחות. היה משהו מאוד משמח בכך שחברת תקליטים גדולה מאמצת להקה כמו Tribulation שלא בדיוק נכנסים לתוך משוואה של מטאל מצליח מסחרית, מצד שני השם שלהם חם מספיק בכדי שהם ימכרו מספיק עותקים עבור CM.

למעשה האלבום הזה הוא השלב האחרון במטמורפוזה שעובר ההרכב והשלב האחרון לקראת הפיכתם מלהקת שוליים ללהקת מיינסטרים, כזאת שמופיעה על במה ראשית ב Wacken ואפילו אולי מצליחה למכור כמה אלפי עותקים פיזים בימים טרופים אלו.

מי שילך ויבדוק עשור ויותר אחורה יגלה שהם נקראו פעם Hazard ובכלל ניגנו Thrash, משם אחרי כמה דמואים באלבום הראשון שלהם הם ניגנו משהו שנע בין האגרסיה של ה Thrash לאינטנסיביות והאוירתיות של ה Death וה Black של שנות ה-90', מעין ת'ראש-בלאק שמזכיר קצת Necrophobic אבל היפראקטיבי ומנוגן לעילא. משם אנחנו מתקדמים כמה שנים אל שנת 2013 לפרק הבא בחיי הלהקה בדמות האלבום המצוין The Formulas of Death שהמשיך לשחק על האוירה האפלה כל כך שההרכב יצר ורכב עליה בצורה גאונית ושמר על הנוסחה הקדושה של אוירה לצד מטאל אגרסיבי. הדגש הפעם היה יותר לכיוון התחושה הכללית שעטפה את כל האלבום כמו ערפל קודר. אומנם השירים היו פחות מהירים ואגרסיבים וקודרים הרבה יותר, אבל כל האלבום וההגשה שלהם התבצעו, בצורה מופלאה שהרגישה כמו מסע מהורהר ויפהפה שהתחיל ונסגר בצורה לא פחות ממושלמת.

בהאזנה הראשונה והשניה שלי ל The Children Of The Night לא יצאה לי מהראש המחשבה שמה שהלהקה כיוונה אליו באלבום זה להתרחק עד כמה שאפשר מה Death Metal ולהתקרב אל המחוזות היותר נגישים. ארחיק לכת ואומר שקצת מרגיש אפילו שהם מנסים לייצר להם איזו נישה כ Ghost BC למי שעדיין מרגישים טיפה קשוחים יותר, צילומי הפרומו החדשים שמלווים את האלבום רק מחדשים את אותה הרגשה שהנה הם בונים את עצמם כלהקה ממותגת יותר שהמראה החיצוני, ה "שואו" וכל מה שנלווה למוזיקה הולך ותופס אצלם מקום משמעותי לא פחות מהמוזיקה. לא סתם האלבום נקרא The Children Of The Night כי קשה מאוד לדמיין אותו בסביבה אחרת. גם אם אשמע אותו ביום בראש שלי אראה את המוזיקה בחזון הויזואלי שלה עדיין כטיול ארוך ובלתי נודע בתוך לילה אינסופי.

למעשה כשבוחנים את הכיוון שהלהקה הלכה וגיבשה בין אלבום לאלבום אי אפשר לפספס את העובדה שהלהקה השילה מעצמה את הגוונים היותר אגרסיביים שבמוזיקה והלכה והתחברה לכל האפלה שהייתה שם מאז ומעולם ופשוט כיוונה את אור הזרקורים והמוזיקה למקום הספציפי הזה. אישית, ציפיתי למשהו אחר. לא ציפיתי לעוד The Horror, להקה צריכה להתקדם הרי לא? אבל בשילוב הנסיבות שכוללות את המעבר ללייבל גדול ומבחן האלבום השלישי אולי קיוויתי למשהו טיפה אחר.יותר ניסיוניות? שינוי כיוון מוחלט? לא יודע למה ציפיתי כי היה ברור לי שעם כניסה ללייבל גדול הם יהיו חייבים להנגיש את עצמם עוד יותר. אם זאת לטעון כלפיהם שהם התמסחרו זה הדבר שהכי קל לעשות וזה קצת לא פייר במקרה שלהם. כי זה טיפה יותר מורכב מזה.

האלבום נפתח עם Strange Gateways Beckon וכדרכם של הלהקה הוא לא רק שיר ראשון, אלא פתיח לאלבום ומסע. עטוף בהמון קלידי Hammond ומערבולת של גיטרות מלודיות הוא פותח את השער לאלבום כולו. השיר השני באלבום Melancholia הוא טייק רוק אנד רולי יותר על מה ש Tribulation מבשלים עבורנו. כשהסולו ב 1:42 משמש כעמוד אש עבור השיר כולו ונצרב לכם במוח לכמה דקות טובות אם לא יותר מזה.
מבחינתי נקודת הציון הבאה באלבום הוא Winds הרצועה הרביעית שבתחילה נשמעת כמו שיר סטנדרטי אבל מתפתחת למערבולת והופכת ב C-Part למשהו עוצמתי ממש שבו Johannes הבסיסט/סולן צועק את נשמתו כשקלידים דרמטים וקיר של גיטרות דוחפים את השאגות שלו קדימה ויוצרים את אחד הרגעים היותר יפים ומרגשים באלבום.

The Motherhood of God נשמע די מטופש אבל הוא עוד נקודה חשובה באלבום ורגע שבו הכיוון העדכני של הלהקה מתגלה במלוא עוצמתו ולמרות שהוא לא בלתי נשכח בשום צורה, הוא מפגן כוח מרשים של כל ההרכב ביחוד של הצמד Zaars את Hultén שהגיטרות שלהן מובילות ומקשטות את האלבום ובמובן מסוים כעת כשההרכב התמתן מעט רוב המשקל של החומר מונח על הכתפיים שלהם ושל הקלידים שמנווטים את האלבום לצידם.

גם Strains Of Horror עולה ומתפתח מהסינרגיה הנהדרת בין הקלידים לגיטרות שבונים את השיר הזה בצורה כמעט ומושלמת. כל טענות ההתמסחרות שלי מתמוגגות להן בין רגע בשירים כמו Holy Libations שמראים שאפשר להיות בלי ולהרגיש עם. אין פה דאבלים, יש פה שיר פשוט של 4/4 ב Mid Tempo אבל הנה, כל מה שהיו Tribulation אי פעם עובר פה בצורה שהיא לא פחות מנהדרת.

Cauda Pavonis או זנב הטווס בתרגום מלטינית הוא אחלה של קטע מעבר כזה שנותן כמה רגעים של הירהור רגע לפני הרצועה האחרונה באלבום, Music From The Other שיש השיר האחרון באלבום הכי טוב ששמעתי. שיר איטי עמוס ברוע, לילה וריף מדבק שנדבק לך וחצי שנה אחרי זה אתה עוד מזמז אותו מבלי לדעת מאיפה הוא לעזאזל. Johannes נגרר ביחד עם המוזיקה ברפש ואפלה, הוא שר על הסוף ואכן בשיר העשירי הוא אוטוטו מגיע. הלהקה נותנת פוש אחרון כשצמד הגיטריסטים וגם Johannes עצמו סוחפים אותנו שוב לקתרזיס מוזיקלי ולאחר שהלהקה נותנת את הגרנד פינאלה של האלבום אנחנו מוצאים את עצמנו בסופו של המסע.

יכול להיות ש Tribulation התמסחרו, יכול להיות שזה השלב הבא באבולוציה שלהם או שאולי סתם התחשק להם לנגן משהו אחר. לא יודע אם זה ה Swansong או ה Wolverine Blues שלהם או שזה האלבום האחרון רגע לפני שההצלחה עולה להם לראש והלהקה הזאת פוזלת להרבה מקומות שונים. האמת היא איפה שהוא באמצע ולמעשה כל התהיות האלו די מיותרות כי במבחן התוצאה Children of The Night הוא אלבום מכובד של אחד הכוחות העולים במטאל שגם אם כן זנחו במודע את השורשים היותר קיצוניים שלהם, הם עדיין הצליחו להוציא תחת ידיהם עוד יצירה מרשימה מוזיקלית ומסע מסוגנן דרך המקומות היותר אפלים של המטאל שמעט מאוד הצליחו לגעת בו בחינניות שכזו. אגדיל ואומר שהם מבחינתי לצד Inter Arma אחד מהרכבי המטאל היחידים כיום שמצליחים להוציא תחתיהם אלבומים עם אפיות ששמורה להרכבי רוק קלאסיים כדוגמת Pink Floyd או Queen. אפילו אם לקח לי שמיעה או עשר עד שעיכלתי אותו, לא מעט ריפים מהאלבום הזה ממשיכים ולא מרפים מהראש שלי. אז תפסיקו לנסות להבין איזה ז'אנר הם מנגנים, תצאו באמצע הלילה מהבית למסע, שימו את האלבום הזה ותרכבו או תצעדו אל עבר החשכה עם חיוך(או פרצוף כועס, מטאל וזה) כי אם להתעלם ממה שמסביב, מדובר באחד הרגעים היותר יפים במטאל עד כה השנה.