Tristania – Rubicon

אתם בטח מכירים את התופעה – כשרק התחלתם להכנס לעולם המופלא של המטאל, לפחות ארבעה "מסיונרים" ניסו להשתלט עליכם ולמשוך אתכם כל אחד לכיוון שלו. משום שמטאל הוא שם כולל מאוד למליון ואחד סגנונות השונים זה מזה שנות אור, שלעיתים נדמה שרק כמה דיסטורשנים מחברים ביניהם לאבטיפוס, מי שפותח את הדלת לראשונה לעולם הזה לרוב מוצא את עצמו מבולבל מאוד. כל כך הרבה מושגים וסגנונות, מאיפה להתחיל? ומה ההבדל בין דת' לבלאק לדום להבי? ו- Dissection, הם בלאק או דת'? (שאלה שמעולם לא הוכרעה למיטב ידיעתי), ומה בין סטונר לת'ראש, ומה זה לעזאזל פרוגרסיב? את כל השאלות הללו ויותר שאלתי ונשאלתי, ותמיד יש נשמות טובות שינסו לקחת את המטאליסט המתחיל תחת חסותן ולהסביר לו מי נגד מי ולמה. אותם "מסיונרים" ינסו לדחוף לך את כל הלהקות האהובות עליהם, או לחלופין יבואו ביציאות כגון "אם את יותר אוהבת מלודיה אז אולי תאהבי את…" וכו' וכו'.

אז כל מטאליסט מתחיל יודע שלוקח קצת זמן לגבש דעה ולהכיר מגוון עד שניתן להגיד בלב שלם "זה הסגנון שלי" או לחלופין "את זה אני לא סובל". אני למשל, לא ידעתי בכלל מה זה פרוגרסיב וחשבתי שמטאל זה רק "מה שצורח יותר חזק ומנגן מהר" עד שהבנתי שזה לא בהכרח הקטע שלי והמילה הזאת, מטאל, מכילה בחובה הרבה יותר ממה שחשבתי. למה כל ההקדמה הזאת? כי איכשהו קרה ש- Tristania היתה אחת הלהקות הראשונות שהכרתי, בהמלצה של מסיונר זה או אחר, מטבע האבולוציה שלך כמטאליסט וההתגלחויות העיוורות על סגנונות שונים עד שתגבש דעה. עם חלוף השנים זנחתי את הסגנון כמעט לחלוטין ולא נגעתי עוד באלבומים הללו, וגם ככה מלכתחילה הם התאימו לי רק להלך רוח מסויים, אך עד היום אני יכולה לומר באובייקטיביות ש- Widows Weed ו- Beyond the Vail הם בין האלבומים הטובים ביותר בסגנון. התיאטרליות והאווירתיות המאוד חזקות, הליריקה המושקעת, השמירה על עמוד שדרה ברור לאורך ההתפתחויות באלבום, כל זאת ועוד הופכים את שני האלבומים הללו לאלבומים שהיוו אבן דרך בז'אנר. רק ש- Tristania, בדומה ל- Nightwish, היו חייבים לעבור מהפך ולירוק לבאר שממנה שתו – Morten Veland, שהיה הכותב העיקרי ומנהיג הלהקה – פוטר או התפטר (הדעות חלוקות). Tristania החליטו על כיוון מעט שונה לאחר שני אלבומים בלבד, ללא מקהלות וללא קטעים ווקאליים מרשימים, והעדיפו סגנון פשוט וקליל יותר ממה שאופיינו באלבומים הראשונים. לאחר עוד שלושה אלבומים במתכונת הזו, Vibeke Stene, זמרת הסופרן שהיתה מאוד אהובה על מעריצי הלהקה, פרשה אף היא. ניתן לומר ש- Rubicon הוא סיכון וכיוון חדש, אלבום ראשון עם סולנית חדשה בעלת קול בינוני ופופי, ללא התיאטרליות שהכתיב Veland וללא הקול המזוהה עם הלהקה. Nightwish מישהו? אז כשמשהו עובד, אל תתקן, ו- Tristania היו נחושים בדעתם לתקן בכל מקרה. כשמפשיטים את הלהקה מהכותב העיקרי ומהזמרת המובילה מה נשאר? כלום בעצם. Rubicon הוא אלבום משעמם, טחון, שעולה על העצבים כבר אחרי כמה שירים בלבד. נדמה ש- Mariangela Demurtas, הסולנית החדשה ממוצא איטלקי שנבחרה במהירות יחסית, לא קשורה לסגנון. בדומה ל- Anette Olzon, היא לא מצליחה להכנס לנעליים של קודמתה לתפקיד ולדעתי אף תשלח את רוב המעריצים הותיקים הביתה. לא רק שהיא לא עושה סופרן, חוץ מלשיר יפה היא לא מחדשת כלום והטון בגוון הגות'-פופ לא מחמיא ללהקה.

נסיונות למצוא ולהמציא את עצמך מחדש הם מבורכים, והאלבום הקודם, Illumination, על אף שהוא שונה מהאלבומים הראשונים ופורצי הדרך, מאוד נעים לשמיעה ומביא אמירה מסוימת. עדיין הא"ב שהגדיר את מהות הלהקה נשמר – תיאטרליות, אפלוליות, מזג אוויר קודר וסוער של יערות נורווגיה. Illumination מפחיד, על אף הפשטות הרעיונית שלו והחוסר במקהלות ואלמנטים אחרים, ואף זכה לאהבת הקהל. האיזון נשמר, הנקודה מועברת, ו- Vibeke היא זמרת נהדרת, שלדעתי מתעלה על זמרות אחרות בז'אנר כמו Tarja ו- Sharon Den Adel של Within Temptation ומצליחה להכתיב עוצמה ורגש. אבל Rubicon הוא כשלון חרוץ – השירים עצמם לעוסים, כאילו נכתבו כל אחד בחמש דקות. נוסחה רפטטיבית של בית-בית-פזמון, כאשר כל בית או פזמון מורכבים משתי תיבות לכל היותר שחוזרות על עצמן ללא שינוי כמעט. סליחה, אבל משפט שחוזר על עצמו ארבע פעמים זה לא פזמון, לא כשכל השירים באלבום בנויים באותה צורה. משעמם זו לא מילה. חוץ מהפקה בומבסטית כמיטב המסורת אין כאן כלום בעצם, הכל חלול. נדמה ש- Tristania ניסו לעשות להיט מהיר שיכניס להם כסף, לא אומנות. אין שום רגש שעובר בשירים, אין שום דבר שניתן להאחז בו, לא נגינה מבריקה ולא קול ייחודי, לא ריף שתופס לך את האוזן ולא ליריקה שמעבירה מסר. הוא נשמע יותר כמו אלבומים כושלים של Tiamat (עוד להקה שנחושה בדעתה להוריד עצמה ביגון שאולה) ולא כמו אלבום הנושא את המוניטין של Tristania. העומק והחשיבה שנתנו להם את המסתוריות בראשית הדרך אינם, נדמה שווילונות הקטיפה הכבדים של התפאורה שהם הקימו הורמו רק כדי שנגלה את השחקנים העייפים והאפורים שמאחור.

ההפקה מעולה, יש לציין, וניתן בתחילה לטעות ולחשוב שיש כאן משהו מ- Tristania הישנים. השיר הראשון מתעתע קצת, ואפשר לשמוע גוון גותי מיוסר בקולה של Mariangela, שבשאר האלבום הופך להיות פופ-רוק יותר ויותר, כך שבתחילה ציפיתי למשהו מעט יותר מבטיח. יש קלידים, יש אווירתיות, אבל עם התקדמות האלבום אני מבינה שהכל בכאילו. אף אחד מהשירים לא משאיר אותי עם רגש ברור או תובנה חשובה. שום דבר לא משכנע ודי מהר מגיעים לתחושת מיצוי. תכל'ס, אם אף אחד לא היה אומר לי שאלו Tristania, לא הייתי חושדת. נעים לי להאזין להפקה המושקעת ולבאלאנס המדויק, אבל חוץ מזה לא הרבה. גם כשהקול הגברי נכנס לפעולה זה לא מעודד – הליינים הגבריים רגילים למדי, לא עשירים, סטייל Tiamat באלבומים האחרונים שלהם, וגם הזמרת לא מצילה את המצב, כי במקום לעשות דואט מגניב שיעיף למאזין את הראש, כל אחד תקוע בתפקיד המשעמם שלו ולא מצליח לצאת מהקופסה. האלבום נחמד לשמיעה פעם-פעמיים, וגם זה רק בזכות הסאונד העמוס והנהדר, אבל לא יותר מזה. לי נמאס די מהר, בערך באיזור השיר הרביעי, אולי לחובבי הז'אנר תהיה יותר סבלנות אך אני חושבת שגם היא תהיה מוגבלת, או כדבריו של מאזין אקראי ששמע בחטף כמה שירים: "אוי זה גרוע".

ניתן לסכם את האלבום כאכזבה גדולה. אני בטוחה שהרבה מאוהבי הלהקה ציפו בחשש ל- Rubicon, אך נדמה שימי הזוהר של Tristania היו בראשית דרכם, ומאז הם רק הלכו והדרדרו. מלהקה שמביאה משהו חיוני ורענן לז'אנר, אלבומים עם חותם אישי מובהק ועומס רעיוני ורגשי, הם הפכו לעוד להקת כאילו-גותית ממוסחרת כמו שכבר קרה לרבות וטובות מהן. שינויים הם מכורח המציאות ואף מבורכים, אך יש לבחור אותם בחוכמה ובזהירות. צריך יותר מאשר בימבו עם איפור שחור והבעה מיוסרת מרוחה על עטיפת האלבום, ועם הוותק שלהם הייתי מצפה שהם כבר יבינו את זה.