Twelve Tribes – Midwest Pandemic

עם שם כמו "שניים-עשר השבטים", היה קשה ל-Twelve Tribes שלא לתפוס את קצותה של תשומת ליבי. האלבום החדש והרביעי שלהם, תלוי כמובן איך סופרים את זה כי יש המון הוצאות לא כל כך רשמיות אצל כל כך הרבה להקות – יצא בחברת התקליטים Ferret Music שלאחרונה מראה שליטה ניכרת בשוק המטאלקור, מלהקות בעלות שם עולמי כמו In Flames ו-Every Time I Die, ועד ללהקות הקטנות יותר, כדוגמת אלה.

המוזיקה היא מטאלקור, די לפי הספר, משמע שאגות היסטריות על המיקרופון, פריטות רועמות על הגיטרה עם הרבה אקורדים פתוחים ושבירות קצב, קטעי ברייק-דאון עלומים ומשחקים ריתמיים לפי טוב הטעם. למרות ש-Twelve Tribes עושים את הכל לפי הספר של Ferret Music – הם עושים את זה בסטייל, ולעניין. מהשיר הפותח, "National Amnesia" – אנחנו מופצצים חזיתית במתקפת גיטרות כבדה, צעקות הארדקור אלימות, ומכל הכאוס מתלבש הריף המדויק והאלים, העוטף את המאזין בגרוב מרתק.

השיר הקצרצר נותן פתיח הולם לפני ששירים יותר להיטיים כמו "Televangelist" או הסינגל הראשון מהאלבום, "Muzzle Order", מתחילים ומשלבים ביחד עם המתקפה הצוננת של ההתחלה גם קטעי מלודיה עדינים ומינורים, אשר נותנים את הקונטרה המתבקשת לאלימות הראשונית. עיסוקי הליריקה דנים בצורה מטאפורית חביבה על תחלואי ארצות הברית, עם הרבה אצבעות מאשימות כיאה לז'אנר החי וקיים על אשמה והטפה לא פחות מאשר ההארדקור עצמו. למרות שנדמה שהאלבום מתחיל לתפוס כיוון מסוים והבנו את הרעיון – השירים "The Nine Year Tide" מראים לנו צד אחר, יותר נינוח, שהוא בעצם בנייה יפה לקראת הקליימקס של האלבום שמגיע בקטעיו האחרונים.

שיר הנושא, והשיר הנקרא "The Recovery" ומחולק לשלושה חלקים, חותמים בצורה עניינית במיוחד את היצירה המסוימת הזאת, נותנים לה אופי חיוני ומעניין, ואולי אפילו מקבעים את Twelve Tribes בתור אחת מההבטחות של חברת התקליטים הנ"ל, אשר מחממת להקות מסוג זה שרק מתות להתפרץ לשוק. אמנם חסר ל-Twelve Tribes את הטירוף שיש ללהקות כמו The Dillinger Escape Plan, את המלודיות שיש ללהקות כמו As I Lay Dying או את התחכום מנציגת הז'אנר הישראלית Dissonant, הם מצליחים לשמור על מוזיקה קרת-רוח, היודעת מה היא רוצה ויודעת איך לספק את זה.

האם אנחנו חווים פה "גל שני של להקות מטאלקור"? אני לא אכחיש אם בזה העניין, למרות שזהו איננו אלבום הבכורה של Twelve Tribes – אלבומם הקודם, The Rebirth Of Tragedy יצא לפני שנתיים בערך, וקיבע את הלהקה כלהקת החימום של Killswitch Engage במהלך הטור שלהם באירופה – אנחנו מרגישים פה רעננות מלהקה שיודעת מה היא רוצה לספק למאזיניה. אין פה באמת משהו שחסר, ורק מבחן הזמן יגולל את גל אבני ההיסטוריה על ז'אנר המטאלקור הזה, ויקבע אם להקות קטנות יותר ישרדו את זכרונם של דברי הימים, או שהייתה זו רק מגפה חולפת. בינתיים נסתפק בעובדה ש-Midwest Pandemic הוא אלבום מגניב לחלוטין, גם אם הוא עשוי לפי הספר החדש של להקות המטאלקור.