Underoath – Lost In The Sound Of Separation

ובכן, כדי להוכיח לעצמי שאני לא בור שונא אדם, וכשאני אומר שאני אוהב מוזיקה, ולא רק מטאל – אני יכול לאתגר את עצמי בלשמוע את אלבומה החדש של ספינת הדגל של סוגת ה-Screamo הנוצרי, הלא היא Underoath האמריקאית – המטרה קידשה את האמצעים, תרתי משמע, והצלחתי לצלוח את הארבעים ומשהו דקות של Lost In The Sound Of Separation ללא תלונות. אז כמובן, נתחיל מהסייגים. אני לא חסיד של Underoath בלשון המעטה, וגם אם אני מסוגל למצוא כמה יחידי סגולה בז'אנר המטאלקור האמריקאי בנוסחה היותר פופית שלו, כולל הבליל האלטרנטיבי שנכנס בכוח פנימה – הרי שרוב הז'אנר, לדעתי המקצועית, שווה לתחת.

עדיין, Underoath הצליחה לשחרר ב-2006 את אחד מהאלבומים שהגדירו מחדש את ז'אנר המטאלקור, שכבר לפני שנתיים הראה סימני רוויה בלתי בריאים. Define The Great Line היה אלבום מטאלקור בנאלי, רק בדיעבד. כולם התחילו להעתיק את Underoath, וזה אומר מ-The Devil’s Wear Prada וכלה ב-Fallout Boy, במודע ולא במודע. אז הנה אחרי השבחים שגרפה לאחרונה, ואחרי שהליין-אפ שלה התייצב, אולי סופית, ואחרי ה-100,000 עותקים (!) שמכרה מאחד האלבומים שלה, הגיעו זמנים קשים ל-Underoath. אבל ברשותכם, אשיל את הציניות הטיפיקאלית שלדעתי הכרחית לבצע סקירות לאלבומי מטאל, ואתייחס לאלבום הזה כלא אל אלבום מטאל, אלא אלבום רוק.

מהפתיחה הצורמת של השיר הראשון "Breathing In A New Mentality" שמציגה עולם מבולבל של רוק אלטרנטיבי, הארדקור, פאנק רוק, גוספל וקפה שחור אל תוך תצוגה מכאיבה של כמעט-מטאל-אבל-לא, שזכה לכינוי Screamo – בהיותו כבד בהרבה מה-Emo הטיפוסי (ומאופיין בהתאם בהמון צרחות סקרימינג, שכזכור לנו, היו נחלת הדת' מטאל והבלאק מטאל בשנות ה-90). החבורה חובטת את דרכה דרך נגינה מגושמת בכוונה, שמוכרחת להתכנס לכדי יוניסונים מדי פעם. המילים לא הכי צפויות. ידעתי שאני הולך לקבל מנה מסוימת של ישוע הנוצרי, אבל הייאוש והעצבות שמתפרצת מהמילים, והקריאה לישועה מידיו של אלוהים, היא סימפטום מכוער של הדת הנוצרית הקתולית בפורמט האמריקאי שלה.

"נשימתה של מנטליות חדשה", כאמור, היא מן מאבק פנימי של נער מבולבל, הנאחז בקצה קצתה של החברה, ממש לפני שהוא נופל אל תוך התהום הפונדמנטאליסטי החשוך של עולם דתי קתולי ומלא בתכניהם של כתבי הקודש בלבד. אני לא בטוח כמה Underoath באמת מטיפים לנצרות, כמו שהם קוצרים את היבול של בלבולם הרב של מאות אלפי בני נוער אמריקאים (ואירופאים בהתאמה). התקפי חרדה? פחד שאיש לא מבין אותך? בדידות נוראית? סימפטומים אחרים של בני נוער בסכנת מצוקה אישית ונפשית כלשהי? יופי, כל הכבוד ל-Underoath שהם נותנים להם את התשובה הזמנית "שימו מבטחם בישו, ולפחות יהיה קצת צבע בכל הבדידות הזאת שלכם."

הם לא מנהיגים רוחניים, ה-Underoath האלה, כפי שהם טוענים בשיר "Anyone Can Dig A Hole But It Takes A Real Man To Call It Home" – והם כמעט מבכים בכעס על הסטטוס לו הם זכו, כמושיעים זמניים של חברה מתוסכלת של בני נוער וילדים שחושבים פתאום שתספורת פוני-אימו והברית החדשה זה משהו מגניב. האמת, אני הייתי מאמין להם, אם הם לא היו מפנים אצבע מאשימה כלפי הריקנות האתאיסטית וחיפוש התשובה במקומות אחרים. מבחינה מוזיקלית, הפורמולה המוכרת של מטאלקור מרוכך עם רעשים של אינדי-רוק מופק בזול, בין פזמון שמושר בשירת פאנק-רוק פופית לבין בית הארדקור צרחני, נראה שהלהקה עולה בהילוך המוזיקלי שלה כלפי מעלה בשיר השלישי, "A Fault Line, A Fault Of Mine". הוא מהיר, הוא קצבי, אבל הוא נשען הרבה יותר על רוק אלטרנטיבי מוקצן לכדי כאסח מאשר על הפורמט המוכר.

זה הולך ונהיה בולט יותר בשיר הרביעי, שכבר כמעט קורץ מחומר של להקת רוק ניסיונית אחר. "Emergency Broadcast : The End Is Near" הוא שיר איטי ומסורבל, אקורדים פתוחים מלודים אך מלוכלכים, וזעקות לישועה על כך שחטאי כולנו, כנראה, מביאים אותנו עמוק אל תוך תהום הנשייה, ומסכנים הם אותם ילדים נוצרים מאמינים שנשאבים ביחד לביוב נטול-הישועה שהחברה המודרנית יוצרת. מוזיקה נחמדה, מילים מעוררות תוכחה. "We Are The Involuntary" ו-"Coming Down Is Calming Down" הם עוד רצועות רוק מוקצן אך אלטרנטיבי בתחושה. אין פה באמת תעוזה מוזיקלית לעניות דעתי, אבל אין ספק שמדובר בקצת חקר הגבולות של להקה שכביכול הגיעה לחוף מבטחים מוזיקלי, והחליטה לחפש אחר עצמה מחדש.

"The Created Void" הוא אולי אחד מהשירים האישיים והעדינים ביותר, אך עדיין מסריח מכל מה שאמריקאי ומקובל בעולם הרוק המוזיקלי. במה שנדמה כאילו מדובר בשיר אהבה שעבר התעללות רוחנית. אני יכול לראות נער ונערה במרכזו של השיר הזה, נשבעים לא "לעשות את זה" עד הנישואין, ובסיגוף הממותק הזה בעצם מקיאים צביעות, הולכים ראש בראש עם יצריהם, ובעצם מסבירים כל מה שטוב ורע ב-Underoath. הלהקה הזאת לא הולכת עד הסוף, רחוקה מלקבוע דבר מה שאסור לומר אותו, ומאבדת את כוחו של הרוק'נרול, בכך שהיא פשוט נשאבת אל תוך המוסכמה של הדת. אבל זה כל כך 'אין' להיות כיום אנטי-אנטי-ממסדי, ממש כאילו מדובר בעיקרון, ללכת הפוך-על-הפוך בראש גאה נגד המוסכמה שהפך הרוק הכבד בשניים שלושה עשורים האחרונים. עוד שיר שבולט בכוחו בזכות זה הוא "Desperate Times, Desperate Measures". הוא פשוט קרוב למצוין מוזיקלית, בתור שיר רוק אלטרנטיבי מלא בקריזה – ובעל מילים מחרידות על התקרבות לאלוהים מכל הסיבות הלא נכונות. האם הלהקה עד כדי כך עיוורת שאיננה רואה שאולי היא מקרבת לחיקה את בניהם של קתולים טובים, אך מרחיקה מעליה כל כך הרבה בני נוער בעלי שכל-ישר שקולטים מבעד לטמטום הדתי של הקתולים הנ"ל? לפחות הם עושים את מה שהם מאמינים בו, תרתי משמע.

שני השירים הסוגרים, והעדינים יותר באלבום, הם "Too Bright To See, Too Bright To Hear" המורכב יותר, ו-"Desolate Earth / The End Is Here" שהינו המשך, פחות או יותר, לשיר הרביעי מהאלבום. הראשון מציג את הסוגיה הכנה הראשונה שאני מסוגל לקלוט מהאלבום הזה. האם החוטאים צודקים בדבריהם? נראה שכן. Underoath מציגים את עצמם כמבולבלים למרות האמונה החזקה שלהם, ולמרות שהם מבקשים מאלוהים (אדירים) לעזור להם להמשיך קדימה, כי זה ממש קשה לקבל ביקורת מכופרים שכמותי, מצליח השיר האחרון לטרוף את הקלפים ולומר לי בפרצוף "אל דאגה כופר. אמרת שאין פה כלום, בעולם האמונה, אבל היי, הבט מה זה? מצאתי תקווה."

Underoath היא אחת מלהקות הדגל כאמור של ז'אנר שלם, וגם של אמונה שלמה. היא הדרך המצוינת להחזיר ילדים אובדים לחיק הנצרות, ולמרות שחברי הלהקה רואים זאת כמשימה אישית ולא כמערך דתי שלם, אני חושב שיש בו סכנה שווה ללהקות שמטיפות לאהדה בשטן. אולי אפילו יותר מסוכן, משום שלנצרות, כזכור לי, יש ארגון שלם וחובק עולם שמפמפם אותה, בעוד שלילדים שחושבים שהשטן הוא מגניב, יש אולי שני ילדים אחרים שיכולים להקשיב איתם ל-Dimmu Burgir בחדר שלהם, לפני שאבא יחזור מהעבודה. מצד שני, אני שמח ש-Underoath מציגים את האמונה בתור היריעה עליה הם מציירים את האומנות שלהם. כי אם יש משהו שלמדתי בתור מטאליסט, ולא בתור מישהו שנאלץ להתייחס לעבודתם של להקות רוק אלטרנטיבי כמלאכת קודש, היא שכל מי שמשקיע שוקע, כל מי שטוב טובע, וכל אופנה שתודבק עם מוזיקת מטאלקור תחלוף לפני הגיעך לגיל 25. מי יודע, אולי גם האמונה של Underoath תחלוף מאוזני המעריצים רק בגלל שהיא זוהתה איתם כל כך. ואימרו אמן.