Unearth – The Stings Of Conscience

21/01/04
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. My Heart Bleeds No Longer
  2. One Step Away
  3. Fuel The Fire
  4. Only The People
  5. Strings Of Conscience
  6. My Desire
  7. Vanishment
  8. Shattered By The Sun
  9. Monition
  10. Stronghold

אני אציין דבר אחד מהתחלה: אנארת' זו לא הלהקה בשביל כל חובבי ה"מוזר" והסו-קולד "מטאל טכני". אנארת' בשבילי היא אחת מהלהקות הנדירות שמשלבת הארדקור ודת' מטאל מלודי מאוד מהוקצע מצד אחד, ומאוד קליט שכיף (וכמעט בלתי-נמנע) לדפוק את הראש איתו.

את אנארת' הכרתי דרך חבר טוב שהמליץ לי עליהם, ואני מצטט את מלותיו המדויקות: "תשמע את זה, זה חצי הארדקור, חצי מטאל". ובאמת, המשפט הזה הוא המשפט הכי קצר וקולע שניתן להגדיר בעזרתו את החמישה חבר'ה האלה מבוסטון. הרוח הכללית של המוזיקה היא בהחלט דת' שוודי מלודי מבית-היוצר של גטבורג, אבל במקום לטחון עוד נוסחא מלודית שחוקה, אנארת' מתמרנים את המוזיקה שלהם אל עבר ברייק-דאונז מפלצתיים שלא ניתן להיות אדיש אליהם, ומהבחינה הזאת הם טורפים את כל הקלפים: בשבילי הדיסק הזה הוא כל מה שאין-פליימס רוצים ומנסים להיות בחומר החדש שלהם, וככל הנראה, לעולם לא יהיו.

The Stings of Conscience הינו LP הבכורה של הלהקה, שיצא ב-2001 בלייבל המצוין Eulogy Records (On Broken Wings, Evergreen Terrace). ובאמת שמעולם לא יצא לי לשמוע אלבום בכורה מוצלח כל-כך. מאז, הספיקה הלהקה להוציא אי.פי קצר ומעולה תחת אותו לייבל בשם Endless, ומתכוונת להוציא בקרוב LP חדש שאני מצפה לו בקוצר-רוח ולא בכדי, כפי שתיווכחו בהמשך.

הדבר הראשון שמשך אותי בלהקה הזאת היא הדרך בה הם מבצעים את השבירות קצב. המוזיקה מתנהלת לה לאיטה דרך המלודיות (שלעיתים מזכירות אפילו ריפים של איירון-מיידן) עד אשר לפתע הכל נעצר, והכל נהיה הרבה יותר כבד: קטעי הגרוב מתוזמנים היטב עם דאבל-באס מדוייק, ואין-ספור שכבות של גיטרות שלא נותנות מנוח לצוואר המאזין, ולפני שהספקת להתאושש, עוברים לחפירה הבאה. המעבר הבלתי-פוסק בין מלודיות נהדרות לברייק-דאון הוקס מנצחים משאירים את המאזין בציפייה לשבירה הבאה, לרגע הבא. והרגע הזה, מסתבר, לא מפסיק להגיע.

הדוגמא הכי טובה לאלמנט הזה, הוא הטראק הרביעי בדיסק "only the people" שמתחיל במאין קטע הארדקור טיפוסי, שמשתנה במהרה לקטע דת' מלודי, ולפני שהספקת להגיד "סאבטרניין מאסקרייד" התופים (אשר מונהגים בצורה מופתית ע"י Mike) מורידים בקצב, ולקול שאגתו של הסולן (שמוחה על מלחמת האחים היומיומית שגובה קורבנות מיותרים בטראק הנ"ל) מתחילה אחת מהחפירות הכי מפלצתיות בכל הסגנון הזה, ופתאום הכל יוצא החוצה, ואתה רק מחפש מה לשבור עכשיו על הקיר.

הליריקה מאוד חזקה באלבום. הדיסק עוסק במגוון נושאים כמו בגידות, הרג, לחימה על זכויותנו ושאר מרעין-בישין רומנטיים, אבל שורות המפתח שנזרקות במהלכו (Put down your goddamn weapons, we're slaughtering our own sons היא רק דוגמא אחת), ובתזמון מעולה עם קטעי המאנסטר-גרוב, גורמים לליריקס לצאת החוצה בצורה אדירה, ומוסיפים פן חשוב מאוד לעצבים שהלהקה הזאת מחצינה מתוכה החוצה. זה גם מה שמסמל את כל הלהקה הזאת, בצורה כללית: הם לא מתיימרים להמציא חוקי משחק חדשים. הם עובדים לפי אותם חוקי-משחק מוכרים, אבל עושים את זה הכי טוב שאפשר.

עוד נקודה ראויה לציון בדיסק הוא הטראק השישי "My Desire". הטראק נפתח במאין מלודיה נוגה (על סף הרומנטית), ומתחלף בסדרת ברייקים שמתחילים קטע הארדקור ששומעים שהוא רק קטע מעבר למה שעומד להגיע, והמעבר מתבצע בצורה נהדרת דרך צעקת הארדקור הקבוצתית "My desire!", ומכאן והלאה זה כבר הכל Ebony Tears בצורה הכי טובה שניתן לחשוב עליה, וככה לקראת סיום נכנס הריף הכי מטאלקורי שאפשר: תיאום מושלם בין עבודת גיטרות כפולה חצי-טכנית לעבודת בייס-דראם מדויקת, שפשוט מורידה אותך למטה, הכי נמוך וכבד שאפשר. אנארת' במיטבם.

עבודת הגיטרות הכפולה בדיסק הזה הינה בית-ספר לכל חובבי ז'אנר הדת' שוודי המלודי החדש, וכאן ניתן לומר מילה טובה על ההפקה ועבודת האולפן המעולה של הלהקה (בייחוד בהתחשב בכך שמדובר בדיסק-בכורה). קטעי הדואל-גיטרז האו-סו שוודיים עומדים כמקשה חזקה אחת, וההרמוניות נשמעות בבירור לאורך כל הדיסק, וכן גם קטעי המגה-גרוב נשמעים מאוד חותכים וכבדים.

אנארת' היא להקת המטאלקור הקלאסית שלכם: חצי מטאל, חצי הארדקור. לכל מי שמתקשה בשברים פשוטים, אנארת' זה 50 אחוז מטאל, 50 אחוז הארדקור. חגיגה של כל מה שטוב ומלודי במטאל, וכל מה ששובר ולא מרחם בהארדקור האמריקאי הכבד.