Unlight – Inferno

כנסייה שרופה, לוגו חובבני ולא ברור וארבעה חברי להקה משוחים באיפור. כך נראה האלבום Inferno של להקת הבלאק הגרמנית Unlight. עוד להקה המצדיקה את כל הסטריאוטיפים על הבלאק מטאל? מייד נראה. תחילה מעט רקע, כיאות ללהקה לא מוכרת שכזו. Unlight הוקמה בשנת 1997 על חורבותיה של להקת Servants of Darkness, ולאחר מספר חילופי נגנים הגיעו להרכב שהם כיום המורכב מנגנים גרמנים ושוויצריים. התמחותה של הלהקה היא בבלאק מטאל אגרסיבי וכמובן, שטניסטי.

משפט בגרמנית הנאמר בנימה מאיימת מעט פותח את האלבום המדובר, ומשרה על היהודים שבינינו מידת מה של בהלה, אך אל חשש. הקטע הפותח נקרא על שם האלבום, Inferno. קטע זה ריתק לכסא אותי וגרם לי לרצות לשמוע עוד ממעלליהם של Unlight ביתר תשומת לב. המוזיקה הינה מהירה, סוחפת ומגוונת בריפים. התיפוף, יש לציין, מדוייק להפליא. אם הייתי רוצה לתת לכם תחושה יותר מדוייקת של הכיוון בו בחרה הלהקה, הייתי בוחרת להשוות אותם דווקא לעבודה היותר מוקדמת של Marduk.

המוזיקה מאד זורמת ואפילו מעט מחמיאה לאוזנו של המאזין. מסיבה לא מוסברת מצאתי את עצמי מסובבת את כפתור הווליום מעלה בכל כמה דקות. ובכלל, נראה כי המוזיקה של Unlight נשמעת הכי טוב בווליום כמה שיותר גבוה. השיר השני באלבום, Possessed, הוא מן האהובים עליי באלבום זה. השיר נפתח בתיפוף מהיר מאין כמוהו, ועצבני באותה מידה, אליו הסולן מתלווה בצריחות מחרישות אזניים בגוון צורמני. מכאן השיר צולל אל תוך הריף המלווה את כל השיר, ובכל זאת מונע ממני להשתעמם לשנייה, באמצעות גיוון עבודת הגיטרה השנייה והאווירה הכללית של השיר.

השיר הבא לאחריו, A Splendid Blaze of Angelwings פונה יותר לכיוון האולדסקול בלאק מטאל, עם ריפים אופייניים לסגנון וסאונד יותר מלוכלך במקצת, בעוד ששירים כמו Conquer Earth…Conquer Heaven וI Believe in Satan (כן, ככה קוראים לשיר…) מתירים טעם של קצת Thrash ומתאפיינים במעט יותר גיוון. ארצה לציין כמו כן את Adherents of the Dying Sun, שלדעתי הינו אחת התפניות הלא-אופייניות של אלבום בינוני זה. השיר מתחיל בריף מהיר ומקפיץ למדי, וממשיך בכוחניות יתרה ותיפוף אגרסיבי לתוך אחד השירים היותר מגוונים ומעניינים שיש לInferno להציע.

ללא צל של ספק, Unlight השקיעו באלבום שהפקתו מצויינת, והוא בהחלט מהווה שמיעה מהנה לכל חובב בלאק הנהנה ממוזיקה הלוקה במורכבותה, אך מכפה על כך באגרסיביות יתרה. למען האמת, גם אני נהניתי. אך בכל זאת, התחושה היא כמו שמישהו דיבר הרבה מאוד ובעצם לא אמר כלום.