Vader – Impressions In Blood

פטר הוא אדם חרוץ. הוא קם בבוקר, מצחצח את שיניו, שוטף את פניו, מורט את גבותיו ואז עד לפני שהוא הולך לישון חייו מתמלאים בדת' מטאל וארוחת צהריים. לפעמים נדמה שהוא עושה את זה רק מאמצע שנות ה-90, כש-Vader, הלהקה אותה הוא מנהיג בגאון, הוציאה את האלבום Black To The Blind ופרצה לתודעת סצינת המטאל העולמית, אבל כל מי שטורח לברר ידע ש-Vader פה כבר מאמצע שנות ה-80, ומחזיקה רפרטואר של 10 אלבומים, ואלה שממש משעמם להם יוכלו בקלות לומר שזהו אלבומם השלישי שעולה לסקירה פה.

מסקנה עיקשת אחת, חברי Vader לא מפסיקים ליצור, ואפילו מוות של מתופף לא יכול לעצור אותם. אלבומם המלא הקודם, הנקרא The Beast היה אלבום דת' מטאל בינוני במקרה הטוב. אין ספק שחסרונו של דוק, המתופף האגדי (ז"ל) של הלהקה, הורגש בצורה עוינת על גבי כל אחד מהשירים. אבל מאז הספיקה הלהקה לשחרר EP מפתיע בשם The Art Of War שהוכיח לכולנו ש-Vader דרשה את זמן הפציעות שלה, ועכשיו היא בהתאוששות מלאה. האם זה באמת כך? ובכן, בעיה.

אלבומה החדש של Vader, הוא יצירת דת' מטאל מקצועית, מבריקה, נוצצת מבחינת הפקה ומוכיחה שלמרות גילו המתקדם של פטר, גרונו וכמו כן האמביציה הכובשת שלו להמשיך ליצור מטאל קיצוני אינם יודעים שובע. מהפתיחה המלודרמטית של האלבום, דרך השיר הראשון שנקרא "Shadowfear", אנחנו מבינים ש-Vader חזרו לתת בראש ללא רחם. קולו של פטר צורדני ומאיים, כמו ברון פולני מתקופות חשוכות במזרח אירופה, מכנס כת של מאמינים תחת דגלו המוכתם בדם, אבל כל השיר נשמע מנוכר מדי. משירי ההתגלות באלבום, דרך שירי הלל לשטן, נדמה שאו שאני איבדתי את טעם הכוחניות של Vader, או שהם איבדו את ההשראה.

האלבום חובט במהירויות מרתיעות, לא נסחב בקצבים איטיים יותר כמו האלבום הקודם, ובעצם נשמע בהחלט כמו המשך ישיר ל-The Art Of War הנהדר משנה שעברה. אבל אין די בכך. אני כמאזין לא מתרשם משירים כמו "Hellaluya" ובעוד שהשיר העוקב, "Field Of Heads" טוב מקודמו, אין לי את מלוא הסבלנות לחכות עד לעליית הריפים לשיא קצרצר באמצע השיר – עם כלל השיר לא מצדיק את הריף הבודד המחזיק אותו שלם. לקראת סופו של השיר הנ"ל המאזין עוצר לנשום לרווחה בזמן שהמוזיקה מתפרקת לקטע טרייבאלי מקושט במוזיקת אמביינט מינורית – רק כדי לצבור אנרגיה לשאר היצירה.

האלבום נוסק מעט מעלה עם "Predator", במיוחד בזכות הריפים המזדחלים האיטיים והאווירה המזכירה מחול שטני סביב מדורה. שירי ערפדים הם דבר מה נפוץ במטאל עוד מימי וונום וסלייר המוקדמים, אבל בזכות המבטא המזרח-אירופאי של פטר הוא מקבל סוג של לגיטימציה מחודשת להיכנס מחדש לרפרטואר של להקות מטאל מאז ש-Cradle Of Filth שחקו אותו לגמרי. השיר הבא, "Warlords", מתחיל בצורה מבטיחה וגם מסתיים ככה, עם קצב מלחמתי כמו צעדת לגיון, אבל תוכנו של השיר הוא דת' מטאל מרוח בבלאסט-ביטס ומעט מאכזב. אני מניח שהוא מתאר היטב את הכאוס שנוצר בהתנגשות חיילות, אבל לעזאזל, היו כל כך יותר מדי שירים שעשו את זה יותר טוב.

"Red Code" מציג עבודת תופים נהדרת של המתופף הטרי למדי דרק, וכמו כן קונספט מעניין של חזון אחרית הימים המוצג בצורה ממוחשבת – אבל לא מתרומם מבחינה מוזיקלית משאר השירים באלבום. גם "Amongst The Ruins" אינו מתבלט בצורה יחודית והוא מציג עבודת תופים מהירה וקדחתנית, ושיר שהוא סוג של רקוויאם אלים של אדם לעצמו, בשניות האחרונות לחייו. אין ספק ששיאו של האלבום הוא השיר הסוגר, "The Book", המציג בצורה פיוטית ממש את החיים ואת המוות בהתגלמותו של טקסט קריא, עם מוזיקה הולמת שהולמת על הראש.

אך לצערי, למרות שהאלבום נשמע מגוון דיו בשמיעות עקביות ושירים כמו "Field Of Heads" או "As Heavens Collide" נשמעים מהירים ואכזריים בעוד השיר הפותח והשיר הסוגר של האלבום משרים תחושה יותר אפית, הזוועות האלה לא מפחידות אותי כבר. ל-Vader אין את מלוא עוצמת הרוע שיש ללהקות כמו Deicide או את הכריזמה הכובשת של Morbid Angel. אולי היא התייבשה עם השנים – כי זה נשמע פשוט כמו "עוד" אלבום של Vader, שאחרי 3 שירים נשמע עייף ואולי מעט מיותר. מי שמצפה להתרגשות ולעוצמה שקיבלנו ב-Black To The Blind או ב-The Profundis יתאכזב, אבל אנשים אלו כבר הבינו שמ-Litany ההשראה של Vader הגיעה לסוג מסוים של שחיקה.

בסופו של דבר, לא מדובר באלבום רע, אלא בדת' מטאל מקצועי בסגנון ובסטייל המאפיינים את Vader כל כך טוב – דת' מטאל מהול בקדרות ואפלה שיכולים לצאת רק מאדמות הקבר הקרות והיערות האפלים של פולין. אם עד היום לא הגעתם לסיפוק מהחבורה הפולנית הזאת, ולא נטשתם למחנה של Behemoth, אתם תקבלו פה מה שחיפשתם. אם אתם מחפשים משהו אחר, אז שמעתי שיש Into Eternity חדש ואיכותי.