Vader – Revelation

כשזה מגיע ליצירת האווירה העכשוית שסלייר וספולטורה ניסו ליצור באלבומים הראשונים שלהם, דת'-מטאל הוא כמובן התשובה. בתחילה היו אלה מורביד-אנג'ל ודייסייד שהעניקו את ההתקפות השטניסטיות שלהם על אוזני אלפי מאזינים ברחבי העולם, ומאוחר יותר התפצלה ההרגשה הכנה יותר של "השטן שבמוזיקה" לאלפי סגנונות, מהסגנון המתוסכל ומהתייפח של הדום-מטאל הבריטי, דרך הדת' המלודי שגדל באירופה והתייחס לשטן של כל אדם לעצמו- בנימה אישית ומוכרת לכל אדם שאי פעם חווה חוויה מוסרית. הבלאק מטאל, ביחוד מארצות הכפור הצפון-אירופאיות- ניסה ליצור תמצית של רוע ואפלה במוזיקה מינימליסטית ומתומצתת (שלי לא נגעה), וכמובן מעברו השני של האוקיאנוס נולדו הדת' מטאל היותר מורכב ופרוגרסיבי שבחר לעסוק בנושאים רבים ברומו של עולם מלבד הלל השטן, ומצד שני בסצינה של ניו-יורק גדלו להקות כמו איקנטיישן ומלובנט קריאיישן שפשוט הקצינו את הנעשה אל תוך ברוטאל דת' מטאל.

המשמעות לדעתי הלכה לאיבוד עם הכוח המופרז, כאילו ניסו הרבה ציירים מודרנים לצייר ציור אימים של אותה עז מקורננת יושבת על כס המלכות שלה ומענה נשמות מתים (בערך מה שנמצא על עטיפת המאסטר-פיס – "רין אין בלאד" של סלייר) אך הכוח והאימים שתמונים בציורי תקופת האינקוויזיציה הזאת, כאשר דברים נראו באמת מפחידים בפשטותם, איבדו משמעות בתוך חוברת קומיקס צבעונית ומושקעת עד כדי להתפקע.
אין הדבר עד כדי כך נורא, אך אני תמיד הרגשתי את הפיספוס הנוראי של ההרגשה מאחורי המילה "אולד-סקול", מאחורי הקונספציה המסורתית של דת' מטאל – לא בתיאורי קרבות ויקינגים או בוא יום הדין וקריאת שמות של אלים יוונים כדי ליצור קונטרה לשלטון הכנסייה (?) – בוא הגיע להפתעתי רק לפני כמה שנים אותה סצינה שגדלה מאחורי מסך הברזל של מזרח אירופה – ו-ויידר בראשם. יחד עם להקות כמו בהמות, דיקאפיטייטד, טראומה ויאטרינג- ויידר החזירו עטרה ליושנה בכך שלמעשה לקחו את מה שבזמנו עשו מורביד אנג'ל ודייסייד- את הצעד הבא והטבעי שהיה צריך לקחת בדת' מטאל ללא שליחת הידיים לכל הכיוונים שמצאו חן בעיניי קצת פחות.

אז מה יש לנו באלבום הזה שמחזיק את ויידר מעל כולן ? אהיה כנה ואחשוף פן צבוע בי, מן סוג של התפתחות. כמה שהדת' מטאל הפרימטיבי, התגלמות של טיל "סטינגר" במוזיקה- מהיר, אכזרי, פרוע וכבד- ויידר לוקחים צעד אל העולם המערבי, נשמעים קצת יותר "מורביד-אנג'ליים" בכך שהטמפו המטורף והמפציץ של דוק המתופף, שזכור לכולם מ"ליטאני" הבומבאסטי, וייתכן שהוא מעמיד עצמו בזכותו כאדם עם ששיחרר את הדאבל בס המהיר ביותר. השיר הפותח "אפיטף" הוא שיר איטי מאד יחסית לויידר שלמדנו להכיר, מזכיר את הדברים שנוצרו לאחרונה אצל עמיתיהם האמריקאים המונהגים על ידי טריי, אך אני רחוק מלרמוז שהאלבום נשמע כאילו הובילו אותו הלהקה במסלול הבטוח שמורביד אנג'ל יצרו עבור קהל כה גדול. השירים הבאים נשמעים הרבה יותר מהירים ואגרסבים כשירי ויידר לגיטימים לתקופתם האחרונה החל מ"דה פרופונדס" ו"בלאק טו ד'ה בליינד" המצויינים, וכלה ב"ליטאני", האלבום שמכר הכי הרבה. השירים "וולפטרייב" ו"טורץ' אוף וור" הם שירים שמזכירים בקלות את אותן מאסות שנכתבו על ידי אותם חברי הרכבי ת'ראש אגדתיים כסלייר ופוזסד, ובהחלט מעניק תחושת נוסטלגיה שמלווה בסאונד המבריק של האלבום שנשמע טוב בהרבה מהביצוע ההפקתי המעט אובר-דרמטי של "ליטאני" משנת 2000.

שירים דמויי בלאק-מטאל ראשוני כפי שנראה מתפתח אצל ויידר עוד מסוף שנות ה90 גם הם לא נזנחו, והשיר "וון דארקנס קול" מרוצף בפריטות בלאק מטאל ותיפופי בלאסט ביטס מהירים, ואף נמצאים באלבום קטעי גרוב תמוהים חצי "סליירים" כגון בשיר "ד'ה קוד". נארגל, הכוכב הכרימטי העכשווי של פולין, שמעניק את כוחו בלהקתו "בהמות" תורם לותיקי המטאל ויידר קצת מקולו בשיר "וויספר", עוד בונוס מתקתק.
אך ללא ספק שיר הנושא הסוגר את האלבום הוא יצירת המופת. השיר הדורסני הזה הוא איטי ומסורבל לאוזן למי שהתרגל לקצב התזזיתי של ויידר עד כה. השיר עצמו הוא יצירת מופת טקסטואלית עבור ויידר (שלמי שלא יודע, בקושי כותבים את הטקסטים לעצמם) ומגולל את חזון אחרית הימים בדרך סיפורית שאני רותקתי למושבי כשעיניי עקבו אחר המילים והאוזניים אחר המוזיקה. מה שגם ויידר נותנים פה סולו שונה, מלא רגש המזכיר לי את עבודתם של אזגתות ושולינדר, שמצליח להרים את מה שעלול היה להיות שיר ממושך ומיותר של 7 דקות לפאר יצירה שעומדת איתן מול קלאסיקות אחרות של הלהקה ששוות התייחסות.

האלבום עצמו אינו הטוב ביותר של ויידר. קשה לקנות את הלב כאשר ממשיכים באותה מסורת של דת' מטאל מסורתי וישן כפי שנראה בעיניהם של נגני דת' מטאל ותיקים כהתגלות אשר הלכה והתפרשה אחרת לדעתי במשך השנים. ויידר בהחלט מצליחים לחלחל בעצמותיי עם המוזיקה שלהם לא יותר או פחות מלהקות כמו אט ד'ה גייטס או אתאיסט, אבל באותה עוצמה וכוח שסלייר נגעו בי כששמעתי לראשונה את הנ"ל.
ייתכן שהאלבום הזה לא יעמוד בקריטריונים של רבים. הוא חסר במקצבי טמפו סופר-מהירים (למרות שהוא מאד מהיר, פשוט פחות מהיר ממה שויידר היו עושים עד כה) שהיו סימן ההיכר שלהם בקרב מאזיני מטאל בכל העולם, והוא גם מנסה לקנות את הלב במה שנדמה תחילה כהתקדמות לכיוון המקום הבטוח ביותר בדת' מטאל – איפה שמורביד אנג'ל עמדו לפני שלוש שנים. אך לדעתי הוא אלבום שווה במיוחד שלא יאכזב אוהבי דת' מטאל ואלה שמוצאים בכל הבלאק-מטאל והדת' המלודי מידה של צבעוניות מצועצעת יחסית לדת' המסורתי, האולד-סקול.