Vader – The Beast

אוקי, לפני שאתחיל לסקור את אלבומם האחרון והחדש של ויידר, הלא הוא "המפלצת" או "החיה" – אתם יודעים למה אני מתכוון, אני מגיע ממקום שקצת קשה להתלהם ממנו. ויידר, שלא תבינו אותי לא נכון, היא להקה שאני מאד אוהב כבר כמה שנים טובות, לפני ההופעה המפורסמת בארצנו הקטנה. אבל אני לא יודע מה קרה שם בפולין שגרם להם לאבד את השערות באשכים ולהישמע פשוט חסרי אישיות, חסרי אמביציה וחסרי "ויידריות" במוזיקה שלהם. בעצם אני כן יודע, המחסור החמור ב-"דוק", המתופף בעל כוחות של סערה.

על ויידר עברה תקופה לא קלה. דוק אושפז, לפי העיתונות, בבית חולים תקופה ארוכה אחרי שפצע את הברך שלו בצורה מחורבנת. מקורות אחרים פחות רשמיים אך יותר אמינים מדליפים שאחרי האי-פי האחרון, Blood (שהיה דווקא מגניב למדי), הברנש פשוט נשבר לנגע הסמים בצורה סופית שגרמה לפטר, המסטרמיינד מאחורי הלהקה והקול ובעל החזון של ויידר מהי, לשלוח אותו ואף לסלקו במהירות למוסד גמילה שיקח את החיים האומללים שלו בידיים. כל המתופפים הטובים שרוטים, אין מה לעשות.

לתפקיד התופים באלבום גויס דאראי, איזה בחורצ'יק מגודל במיוחד וקשוח למראה עם יכולת תיפוף מגניבה, אבל לא מתקרבת לרמת הפלאי הפולני הקודם. וזה רע ידידיי, כי היתרון המרכזי של ויידר הייתה הדינמיקה הקבוצתית וה-"קסם" שבמוזיקה. לא הרבה ראו אותו, אבל היה שם איזה סוג מסוים של כיף בלתי נראה, משהו ימי-ביניימי כזה, וכעת שההרכב הזה איבד גם את דוק, הכל נראה כל כך חיוור, וזה נשמע כמו ה-Load של ויידר.

אחרי פתיח מרנין ואטמוספרי (מגמה שהתחילה עוד באי-פי המוצלח Kingdom), ויידר מתחילים עם Out of the deep, עם ריף סטנדרטי לתוך שיר סטנדרטי, מעט ת'ראש, מעט אולדסקול בלאק מטאל, הרבה אולד-סקול דת' מטאל – אבל משהו חסר. אחרי כמה שמיעות הבנתי שמאחורי הטריגרים האלה התיפוף פשוט נטול אמביציה בצורה מרגיזה. לסלייר הדבר הזה עובד, אבל ברמת האסטרטיביות של ויידר זה לא זה.

כמו באלבומם הקודם, ויידר התחילו להנחיל "להיטי דת' מטאל" בערך, כלומר מוזיקה שהיא מאד קליטה באופן יחסי לז'אנר, לא נשענת על מקצבי בלאסט-ביטס מופרעים ומשתמשת בהרבה ריפים מיד-טמפו ופזמונים שאפשר לזמזם עוד בפעם השנייה, גם אם הם מגורגרים. Dark transmissions הוא הלהיט של האלבום הזה, כמו שהיה Epitaph for mankind באלבום הקודם. האלבום כולו מורכב מכמה רבדים של מטאל בצורתו היותר פרימיטיבית, אם זה דת' מטאל אולדסקול עם קטעי בלאק מטאל, ת'ראש מטאל או אפילו דום מטאל (עוד מגמה שהתחילה לאחרונה בויידר). דווקא השירים הלא אופייניים ללהקה (ואולי משום שהם לא אופייניים) בולטים פה לטובה. הראשון זה The sea came at last המאד-מאד אווירתי, והשני הוא השיר הסוגר, Choices עם פתיח אקוסטי של ממש (!) הליריקה שומרת עדיין על לבל מסויים של איכות, אם כי בחלק מהמקרים היא נשמעת סתומה וחסרת פשר, או במקרה הרע יותר מטופשת, לא משנה כמה גבוה היא כתובה.

אני אישית ממש התאכזבתי מהאלבום, אם כי הוא לא אלבום נוראי. הוא מחזיק מעמד יפה בשעה שלהקות דת' מטאל אחרות ממשיכות לאכזב (Dismember, Benediction ואני תוהה איך ישמע הנאפלם דת' החדש). אין הרבה מעריצים של ויידר בארץ, ואין ממה לצפות להופעה שלהם אחרי שראיתי אותם מעלים באוב את הגהנום עצמו בראשון לציון, בהופעה שהייתה בלתי נשכחת בסיבוב ההופעות של Revelations. ככה אני מעדיף לזכור את ויידר. עם דוק על התופים, ועם הופעה שנחתמת עם קאבר לסלייר. זו דרך נהדרת לתמצת את הפולנים האלה.