Vallenfyre – Splinters

לבני אדם יש זיכרון סלקטיבי. אם אני אספר לכם על להקת ת'ראש נורווגית או להקת בלאק צרפתית שממש אהבתי לאחרונה, בטח יהיו את אלו שיטעו ויגידו "אבל התבלבלת במדינה, לא?" או "הם כנראה הראשונים בסגנון משם, סביר להניח שזה יהיה טוב". לעתים יש לנו שיוך מוגזם של ז'אנר למדינה (בלאק לנורווגיה, דת' למדינת פלורידה או סטונר לעיר ניו-אורלינס, שתיהן בארה"ב) שנובע מהמקורות וכבר מזמן לא בהכרח מייצג את האמת. הדוגמא הקלאסית תהיה צמיחת הת'ראש בסן-פרנסיסקו ומערב גרמניה במקביל, או לא פחות מכך – עליית הדום/דת' ממעמקי השאול דווקא בבריטניה של סוף שנות השמונים. האנטיתזה המושלמת למהירות האימתנית של שנות השמונים חזרה אל השורשים של Black Sabbath וצללה למעמקי התסבוכות הכי קשות שלנו.

את מה ש-My Dying Bride עשו בתיאטרליות ו-Anathema עשו בדרכם הצנועה שהשפיעה רבות על התפתחות המטאל הקיצוני בכלל והסלאדג' בפרט, התחילה Paradise Lost טיפה לפניהן, גם אם בשנים ספורות. אין ספק שלא מדובר היה בלהקה שמחה, אבל תמיד היה בה שמץ של אופטימיות, את האור בקצה המנהרה. על כל “Lives within all fear” או “Forgive me as I die” היו גם “All I need is a simple reminder” או “But you will never break me” (חפשו את ההפניות, זה כיף). רצה הגורל והגיטריסט ואחד ממייסדי הלהקה, Greg Mackintosh, נאלץ להתמודד לפני כמה שנים עם אחת הבשורות הקשות מכל. זה היה טבעי שימצא מרפא לכאב דרך המוזיקה, אך הדרך הייתה מפתיעה – דת' מטאל אותנטי על בסיס המורשת של להקות מ-Bolt Thrower ועד Grave, כש-Greg קורץ לטריטוריה הזרה לו, כסולן.

Vallenfyre, במובן מסויים, היא שונה בתכלית ויש בה מה של-Paradise Lost היה רק בשנים הראשונות. כל התכלית של קיומה היא לתת ליגון לשקוע, להראות לנו שאפשר גם אחרת רק כי ירדנו כבר כל כך נמוך ומוזיקלית – לתת כבוד למורשתן של להקות מהדור ההוא. הקפאה טבעית של הפעילות הייתה מתבקשת ברגע שהסתיים סיבוב ההופעות של אלבום הבכורה A Fragile King, עד שיום אחד הוכרז האלבום השני Splinters שנמצא כרגע על שולחננו. נשאלה השאלה, האם "ניצוץ יצירתי" או "מוזה" כדבר שבשגרה יספיקו כדי לגבש אלבום נוסף באותה הרמה? האם ניסיון החיים הוא השראה מספיק חזקה לכתיבת אלבום נוסף באותה האיכות? התשובה לא הייתה ברורה מאליה.

מבחינה אמנותית טהורה, הלחנים וכתיבת השירים עלו אינספור רמות למעלה, למקרה שתהיתם אם זה אפשרי. המגוון ב-Splinters הוא עצום ויש בו את כל מה שדת' מטאל מכיל. חלק מהשירים בשרניים ממש, הסאונד עוטף אתכם מכל עבר והפיוז ההוא שגורם לאנשים לרוץ אל תוך מעגל פוגו – תכף מתפקע (“Scabs”). נכון, חלק מהזמן אולי הרגשתי ש-Greg מנסה להכניס ל-Vallenfyre חלקים של Paradise Lost שלא היו בה ומוזיקלית, הלהקה התפתחה לכיוון שמוכר לנו מזירות אחרות. מצד שני, Asphyx (או מה שאנשים מכירים היום אצל Sonne Adam הישראלית) ובעיקר Autopsy עשו מזה קריירה. כשחושבים על זה ככה, Splinters מתחיל להישמע אותנטי למדי (תבדקו את “Bereft”).

כמה מהשירים באמת מטורפים ולא צפויים – “Instinct Slaughter”, “Odious Bliss” וכן “Dragged to Gehenna” בהמשך – במחווה ברורה לחברים של Greg ושות' משכבר הימים, הלוא הם Terrorizer, Napalm Death ו-Celtic Frost, למשל. מהירים להחריד, נוטפים מקצבים של שנות השמונים ונשמעים כאילו קורצו מחומר אמיתי. עולם הדת' מטאל היה צריך מישהו שיחשוב מחוץ לקופסא ו-Greg היה האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון, שיודע ללחוץ על העצבים הנכונים ולשלוח אותנו להתנגח אחד בשני. הרבה רעיונות שנותרו במגירה לאורך השנים עם Paradise Lost מוצאים דרכם החוצה ואולי דווקא בשל העובדה שהפעם אנחנו לא מדברים על אלבום עם אמירה אישית כל כך, אלא בפרק ב'.

עם כל ההתרשמות, אל לנו לשכוח שההישגים הייחודיים של A Fragile King היו המחווה הכואבת והטאץ' האישי. כשאלו היסודות והם קצת נעלמים, לעתים כל הדיסטורשן שבעולם לא יצליח לחפות על כך. שירים כמו “Aghast” ו-“Thirst for Extinction” חלפו לי פחות או יותר ליד האוזן ולא השאירו הרבה. כמוהם “Savages Arise” ו-“Cattle” שיש להם את ההתפרצות והעוצמה אבל מעבר לטק-טק-טק לא מצאתי בהם משהו שייחרט לי בזיכרון. בסופו של יום, נתתי בראש קרוב ל-45 דקות אבל בסוף יצאתי עם תחושת החמצה קלה – קחו את “The Wolves of Sin” שיותר מכל השירים באלבום, עשוי כל כך טוב ועדיין מוכיח עד כמה קשה למלא את הנעליים העצומות של A Fragile King.

תמיד נשאלת השאלה של מה אמיתי ומה דימוי – "האלימות של הממסד", "הסבל של החברה" וכך הלאה. אצל Vallenfyre יצאתי מנקודת הנחה שהפצעים אמיתיים, פצעים בנפש. Splinters התקבל אצלי בחשד מהול בציפייה יותר מהרבה אלבומים אחרים ששמעתי כבר תקופה ארוכה וכש-Greg זעק "These scabs will never heal” האמנתי לו. כשהגעתי לסוף הבנתי שהפעם מדובר היה במוצר מסוג שונה שחיפש להשיג מטרות אחרות. בסופו של יום, עד כמה ש-Greg נגע בנו עם הקמת הלהקה, הוא בראש ובראשונה מוזיקאי מחונן. ב-Splinters הוא עושה הכל כדי להזכיר לנו את זה ובאופן די מוחלט – זה הולך לו. Vallenfyre של האלבום השני היא, פחות או יותר, Entombed בלי ה-Roll של ה-Death n’ Roll, פשוט ה-low end המטורף בלי הקמצוץ של קלות הדעת. אם להיות אמיתי לרגע, הדבר היחיד שמוריד ולו במעט מהאלבום היא העובדה שחשבתי שהוא יהיה כמו קודמו. גם מבלי להיות כזה, Splinters הוא הישג ראוי לציון, אפילו כשישנן מעל 25 שנה של יצירה מאחוריך.