Vanessa Ondine – Forever

יש אנשים שאומרים שעידן המוזיקה הדיגיטלית פגע באומנים. אני לא מתכוון להתווכח עם האמירה הזאת. אבל עד שתעשיית המוזיקה וחברות התקליטים יבינו כיצד לכרות ברית עם כוחות האינטרנט הזדוניים, יהיה ראוי לחגוג את העובדה שאתרים כמו Bandcamp נותנים במה לאמנים חדשים ואלמונים לשווק את המוזיקה שלהם ישירות לקהל בטווח מחירים שפוי ובאופן נוח. אחד האלבומים שיצאו לקראת סוף השנה החולפת בהפצה דיגיטלית הוא Forver של Vanessa Ondine (ובקרוב יודפס פיזית).

Vanessa Ondine שייכת למשבצת ה-singer/songwriter המקומיים והיא אחראית על המוזיקה, המילים וההפקה העצמאית של האלבום. על אף ההפקה העצמאית, Forever מרגיש כמו אלבום מהוקצע ומתוקתק. קחו לדוגמא את שיר הפתיחה (שמגיע לאחר פתיח קצרצר ואווירתי): "Houses of Hope" נפתח בנגינת פסנתר ענוגה ועם השירה של Ondine שתופסת את האוזן באופן מיידי. מדובר בצורת הגשה ותפקידי שירה שלא שומעים כל יום בעולם המוזיקה הישראלי, ובכלל. כשהגיטרות והדיסטורשן נכנסים מתחילים לשים לב להשפעות הפרוגרסיב על תהליך הכתיבה. השיר מזכיר לא אחת את Porcupine Tree בתקופת השיא שלהם. נגינת הגיטרה משתלבת היטב עם קטעי הסינת' והשירה המהפנטת והשיר לוקח הפסקות בין קטעים שבנויים באופן מסורתי יותר לטובת קטעי מעבר אווירתיים.

"Stupid Dream" הוא שיר שחולק את שמו עם אלבום של Porcupine Tree וכולל כמה תפקידי שירה ש-Steven Wilson עצמו היה יכול לכתוב וקטעי גיטרה אקוסטית שמתכתבים לא מעט עם הסגנון שלו גם הם. לעומת זאת, לא מדובר במחווה סתמית אלא בשיר מעולה נוסף שהולך ונבנה עד שמגיע לרגע שיא סוחף. אחד הדברים הטובים ב-Forever היא העובדה שמדובר באלבום עם תחושת קתרזיס עוצמתית שנבנית בצורה מתוחכמת משיר לשיר עם יכולות תזמור יוצאות דופן וחותמות זמן לא שגרתיות.

"Sweet Salvation" שיצא גם בתור סינגל דיגיטלי, הוא שיר שמדגים נהדר גם את הצדדים המינימליסטיים באלבום. קטעי השירה והפסנתר נעימים להפליא וההגשה מרגשת. "The Farest Harbor" נפתח עם ניחוח פולק צפון אירופאי קר ומתפתח במהרה לשיר פרוגרסיב מטאלי ואפל. יכולת הנגינה הגבוהה לאורך האלבום לא מפתיעה כשבוחנים את שמות האנשים מאחורי כלי הנגינה. יוסי סאסי, איש Orphaned Land לשעבר והבעלים של קריירת סולו יצירתית ומצליחה כיום, אחראי על הגיטרות לצד צוות גיטריסטים מוכשרים נוספים. גם אור לוביאניקר, שותפו הקבוע של סאסי, מגיש עבודת באס מרשימה לאורך האלבום.

ל-Vanessa Ondine יש את כושר ההמצאה והחזון של Björk, את הגישה של Steven Wilson לכתיבת שירים פרוגרסיביים ואת הגותיקה המכשפת של Chelsea Wolfe ואפילו המחמאות האלה לא מתקרבות לעשות צדק ל-Forever. מדובר באלבום נדיר של אמנית מוכשרת שמלווה בצוות מקצועי ומוכשר לא פחות, וכל חובב מוזיקה אלטרנטיבית ומעניינת חייב להאזין לו. ועד שיגיע האלבום השני, אני אצפה בקוצר רוח להדפסה הפיזית של Forever.