Vanishing Point – Embrace The Silence

"רוק מתקדם" החל לגסוס לקראת אמצע שנות השבעים, ובצדק. מדובר בז'אנר מוזיקלי מאד בעייתי, שמהר מאד מיצה את עצמו והפך לטרחני. מה שהחל כמעין מהפיכה אוואנגרדית במוזיקה (שילוב בין מוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק, פולק וכל מה שבא) הפך להיות מעוז לפלצנים מלומדים שחיפשו להשכיב כמה שיותר בחורות ע"י עטיית פוזה של אינטלקטואל. החוויה המוזיקלית ש-Genesis העבירו (ב-Selling England By The Pound) הפכה למעין מעמסה על המוח אצל הרכבים אחרים – יותר מדי אינפומציה, יותר מדי כוונות, יותר מדי מסרים מבולבלים. אמני הרוק המתקדם החלו להאמין לשמועות שהם גאונים, וככה נראתה המוזיקה שלהם – מוזיקה של מישהו שמנסה לעשות את המוזיקה הכי גאונית בעולם, והלך לאיבוד אחרי שני תווים.

כשהגיע הפאנק והכניס בעיטה לביצים המלומדות של אמני הפרוגרסיב רוק, העולם נדם. לא קמה צעקה על מותו של הז'אנר. זה היה נראה הדבר הכי טבעי בעולם, והיה ברור שרוק מתקדם צריך לחזור להיות נישה. ולמה אני פותח ביקורת על דיסק פרוג מטאל בסקירה, כביכול, לא קשורה? מכיוון שהפרוג מטאל סובל מאותם תחלואים של אחיו הבוגר, משנות השבעים. ההבדל הוא שבמקום פלצנים בחליפות, יש לנו הד בנגרז בבגדי עור. אותה גברת, בשינוי אדרת. הפרוג מטאל הפך להיות בעשר השנים האחרונות לז'אנר פופולארי במיוחד. מה שהחל כנישה (עם להקות מובילות כמו Dream Theater, Symphony X, Marillion ו-Spock's Beard) הפך לנחלת הכלל, ואלמנטים בולטים הפכו לקונבנציות.

היום מספיק שתנגן סולו קלידים של שלוש דקות, בו אתה עולה ויורד באוקטבות ללא כל הגיון, ואתה אמן פרוג. אם יש לך גיטריסט שיכול לרוץ מהר מספיק, תצרף אותו לאיזה דיאלוג מגניב. כמובן שעדיף שיהיה לך מתופף שיכול להחזיק דאבל בס במקצב אחיד למשך כמה דק', ואם אתה יכול לכתוב שירים על דרקונים או על החלל, אז בכלל הרווחת: אתה מוזיקאי אמיתי, אתה עושה פרוג. כן. זה עד כדי כך קל. גבירותיי ורבותיי – מדובר בבעיה. מרוב שזה קל, זה הפך לזול. מה שהיה ז'אנר מחתרת שעורר התרגשות בכל פעם שיצא דיסק חדש לשוק, הפך להיות מוצר צריכה. להקות פרוג קמות ונופלות בכל יום שני וחמישי.

הסינקופות, המעברים המתואמים, הדיאלוגים בין תופים לגיטרות, כל אלה הפכו להיות כלים שכל אחד משתמש בהם, בלי להבין מה המשמעות שלהם. ויותר גרוע מזה – בלי כשרון. מכיוון שכשרון מוזיקלי הוא לא רק לרוץ כמה שיותר מהר על המיתרים, או להרביץ דאבל בס מהיר כמה שיותר זמן. כשרון זה גם הבנה מוזיקלית – למה אתה מנגן את מה שאתה מנגן. מה אתה מנסה להגיד? האם הסולו הארוך הזה לוקח את המאזין שלך לאיזושהי נק' רגשית? האם הוא יבין את המסר שלך יותר טוב? אלה שאלות שרוב להקות הפרוג לא מנסות לענות עליהן. לעזאזל, חלקן לא מבינות שבכלל צריך לשאול אותן. וכך, הז'אנר המחתרתי לשעבר, הופך להיות אמ טי וי לאט לאט. מה שנשמע מגניב הופך להיות הסטנדרט החדש.

וכאן נכנסת Vanishing Point לתמונה. מדובר בעוד להקת פרוג סתמית. עוד חמישה חברה שהחליטו שבגלל שהם יודעים לנגן ממש מהר, והסולן שלהם יכול להיות נורא דרמטי, אז הם יהיו להקת פרוג. כי, תכל'ס – פרוג הולך היום. כנראה שמישהו החליט ש-Vanishing Point הם ה-Symphony X הבאים, וכיוון אותם להשמע כך. מהתו הראשון בדיסק ברור שהחברה האוסטרלים ממש רוצים להצליח, והם משחקים על כל הקופה – כל נוסחא אפשרית שנחשבת לפרוג נזרקת לקדרה. השיר הראשון נפתח בליין קלידים דרמטי ודאבל בס, עם גיטרה שמפזרת אקורדים לאוויר. כשהסולן נכנס אתה אומר לעצמך "וואלה, הוא שר לא רע". הבית השני מתחיל, והמקצב מתגבר, אבל אז מגיע הפזמון, שהוא למעשה האינטרו של השיר, ואתה מבין מול מי אתה עומד – חברה החליטו שקלידים זה "מתקדם".

כל האלבום בנוי על הקונספט שהתופים יהיו מהירים ואגרסיביים (אני נשבע שהוא מנגן את אותו מקצב בדיוק, כל הדיסק…!), שהגיטרה תתן ליווי חד גוני (אבל ממש. אין אפילו ריף מעניין אחד בדיסק) ושהכוכב האמיתי של הלהקה יהיה הקלידן. רק מה? תחליף סאונד בקלידים! משהו קצת יותר מקורי מכלי מיתר שמרצדים כמו שיכור מוכה אפילפסיה ברקע. כמו כל להקת פרוג שמנסה לכבד את עצמה, גם ל-Vanishing Point יש את הרגעים האינסטרומנטליים, הברייקים בשיר שבהם הם יציגו את יכולות ההלחנה שלהם, יחליפו מקצבים ויתנו פרשנות מעניינת לשיר. הבעיה, כפי שציינתי, היא ש-Vanishing Point לא ממש יודעים לנגן טוב, וכך יוצא שקטעי המעבר שאמורים להשאיר אותך פעור פה מיכולות וירטואזיות (או מלפחות ממעוף יצירתי) נשמעים מגוחכים – הקלידן מחליף סאונדים לכמה שניות ואז חוזר לכלי המיתר המעייפים שלו, המתפוף לא מתרומם לשיר מקום, והגיטרה ממשיכה לתת ליווי חסר גוון. הבס? אל תנסו אפילו.

השיר השני, "My Virtue", מזעזע – הסולן מנסה להשמע דרמטי, ויוצא לו מעין יבבת נאנס לא ברורה. הדיסק ממשיך להתנגן ואני מוצא את עצמי מביט באוויר ונאנח. Vanishing Point מנגנים פופ (!) רק מהיר מאד, ועם דיסטורשן. הלחנים שלהם צפויים, לפעמים נופלים למלכודות מביכות (השיר החמישי, "Embraced", הוא אחת היציאות הטפשיות ששמעתי בזמן האחרון. זה נשמע כאילו הגיטריסט שלהם מנסה לעמוד על צוק מול הרוח ולנגן סולו מרשים). "Breathe" הוא שיר מנצח לאירוויזיון. מתוך כל האלבום, אפשר לחלץ שתי פנינות: השיר השישי, "Season Of Sundays", שהוא שיר לא רע בכלל, ועבודת הסאונד – נקי, מדויק, גיטרות נשמעות מדליק, התופים (למרות קצת פישולים, בעיקר בהקלטת המצילות) יושבים נכון. בסך הכל, עבודת סאונד לא רעה בכלל, בהתחשב בחומר המוזיקלי שנתון לידיו של הסאונדמן.

לסיכום העניין, אמליץ בחום לוותר על האזנה ל-Vanishing Point. לא שיש לי משהו אישי נגד להקות אוסטרליות, נהפוך הוא – אני תמיד שמח לשמוע מוזיקה ממקום לא צפוי, וביננו – מי חשב שיש פרוג באוסטרליה? אבל בשורה התחתונה, אם Vanishing Point מייצגים את הפרוג האוסטרלי, אז באוסטרליה אין פרוג. יש בירה מגעילה, יש קנגורו, יש אפילו כוסיות. אבל לא פרוג. לא באמת. Vanishing Point צריכים להתמקד בלהיות להקת מחתרת, כמו שהז'אנר אותו הם משתדלים לנגן צריך להיות. אולי בנסיונות להצליח, הם ילמדו כמה דברים.