Various Artists – Butchering The Beatles

לא יודע מה אתכם, אבל כשאני בחדר חזרות, מתישהו יעלה לאוויר ג'אם של איזשהו שיר של ארבעת המופלאים. בדרך כלל אנו זורמים עם "Come Together", אבל גם "Drive My Car, She Loves You", ואם יש מצב רוח מתאים, "Strawberry Fileds". ככה זה עם קלאסיקות, לא יעזור – תמיד תרצה לג'מג'ם אותן, זה תמיד יבוא טוב, ובגלל שאלו שירים שכולם מכירים, הג'אם תמיד עובד, ברמה זו או אחרת. קח חמישה מוזיקאים שלא מכירים אחד את השני, שים אותם בחדר חזרות, ותן להם חצי שעה. מהר מאד אתה תקבל איזה קאבר ל-"Day Tripper".

אז כנראה שיום אחד קם אדם (חכם מאד) ואמר – "היי, כולם מנגנים שירים של הביטלס, וזה כמעט תמיד יוצא מגניב. למה לא נקליט את זה?". אמר ועשה. הלך ואסף מעל 20 מהשמות המובילים בעולם המטאל וה-הארד רוק, זרק לאוויר רשימת שירים, וקיווה לטוב. ובכן, גבירותיי ורבותיי, הניסוי הוכתר כהצלחה… נתחיל משם הדיסק, Butchering The Beatles. ברור שאף אחד מהנוגעים בדבר לא לוקח את עצמו ברצינות. כל המוזיקאים באו להנות, לנגן את השירים שהם גם ככה אוהבים, ופשוט להקליט שירים שכיף לשמוע.

טבעי לחלוטין שכל חובב ביטלס מושבע יקבל שבץ כשישמע שאליס קופר הקליט קאבר ל-"Hey Bulldog" (למרות שג'ון לנון בעצמו אמר שאליס קופר הוא אחד האמנים המגניבים שהוא ראה), ולכן הדיסק נקרא, בבדיחות דעת, Butchering The Beatles. תכל'ס, שמעתי גרסאות הרבה יותר גרועות מאלו לשירי הביטלס (הפסקול המשמים של "קוראים לי סם" הוא דוגמא טובה). רק שימו לב לרשימת המשתתפים: אליס קופר, מייק אינז, אינגווי מלמלסטין, סטיב וואי, טוני לווין, דאף מק'גאן, למי, אריק סינגר, ג'ון בוש, וירג'יל דונאטי, גרג ביזונט, סטיבן קרפנטר. נבחרת כוכבים כזו הייתה גורמת לי לרוץ לקנות כל דיסק, לאו דווקא אלבום קאברים.

והדיסק עצמו? מעולה. פשוט מעולה. הוא לא מציע שום פרשנות חדשה לשירי הביטלס – פשוט ביצועים כיפיים לשירים שכולם מכירים ואוהבים. ברור שכשמלמסטין מקבל הזדמנות הוא מתפרע בסולו של כמה דקות ("Magical Mystery Tour" הופך להיות משיר של שתיים וחצי דקות למעל חמש…), אבל בגדול – הביצועים די נאמנים למקור. עורך הדיסק דאג להצמיד כל מבצע לשיר שיתאים לו מבחינת סגנון או אופי, כך שלמי מ-Motorhead מקבל שיר רוק'נרול קצבי, ג'ון בוש מ-Anthrax מקבל שיר שיתאים ליכולות הווקאליות (הלא יותר מדי מרשימות) שלו, ושיר כמו "Revolution" מקבל נגני הארד רוק בסיסי, כי זה הסגנון שהכי הולך עם שיר כזה.

כמובן שכמו בכל אלבום כזה, מתחילים קיטורים בנוסח "למה הם לא ניגנו גם את…". אז נכון, חסרים פה שירים כמו "My Guitar Gentley Wheeps, She’s So Heavy", אבל אין מה לעשות – אי אפשר לרקוד על כל החתונות ולהשאיר את העוגה שלמה. כמעט כל ביצוע בדיסק שווה מיליון דולר. החל מ-"Hey Bulldog" – אליס קופר, דאף מק'גאן, סטיב וואי ומיקי די (Motorhead) שפותחים את הדיסק בשיר פחות מוכר של הביטלס, וטוב שכך – אל "Back In The USSR" – למי, ג'ון5 (Marylin Manson) ואריק סינגר בהארד רוק משובח – ממשיך ב-"Lucy In The Sky With Diamonds" – ג'ף טייט ומייקל ווילטון (Queensrÿche), ביחד עם כל חבורת Dio (חוץ מדיו עצמו). ע-נ-ק.

"Magical Mystery Tour" הוא אחד אחד הביצועים הטובים בדיסק – אינגווי מלמסטין והסולן שלו, ביחד עם שלושה ותיקים (ג'ף פילסון, בוב קוליק ופרנקי בנלי). בשיר הזה מבינים בבירור את כל עניין ההתאמה למבצעים. "Lucy In The Sky With Diamonds", כשיר העוסק בחוויות סמים וגם ככה מאופיין ב-Feel מאד הזוי, מקבל את ג'ף טייט, אחד הסולנים היותר מעניינים בעולם הרוק (המהפך שהוא עשה ל-Queensrÿche אחרי "אימפריה" הופך אותו לכמעט אניגמטי, אם לא סתם הזוי). מלמסטין, כאחד הגיטריסטים המהירים בעולם, מקבל את השיר המושלם להפגין את היכולות שלו – שיר מהיר, שינויי מקצבים, רוק'נרול במיטבו.

עוד שירים בולטים הם "Revolution" – בהרכב של ותיקי הרוק בהשתתפות הסולן של Z Z Top, הגיטריסט של Def Leppard, הבסיסט של Toto וגרג ביזונט, אחד המתופפים הגדולים של זמננו – ו-"I Feel Fine e" – גרסה מגניבה לגמרי בכיכובם של ג'ון בוש (סולן Anthrax), סטיבן קרפנטר מ-Deftones, מייק אינז (Alice In Chains) וג'ואי טמפסטה (מתופף Testament). הביצוע הכי מדליק באלבום הוא של "Taxman". דאג פיניק (סולן King X) בביצוע אופייני, מלווה בטוני לווין, הבסיסט המזדקן של פיטר גבריאל ו-Liquid Tention, המתופף של טום פטי והגיטריסט של Toto. פיניק, מעריץ מושבע של הביטלס, דואג להזכיר עד כמה הוא אוהב אותם, כשהוא מזכיר את "מיסטר ווילסון" (דמות של אחד משיריו) בתוך השיר של הביטלס. אחלה ביצוע.

לדעתי, אחת ממטרות הסמויות של הדיסק היא פשוט להוכיח את מה שכולם יודעים כבר – לא היה תו אחד של רוק ללא הביטלס, ומן הסתם – מטאל לא היה קיים בלעדיהם. לכן הנציגות של רוב הסגנונות בולטת – החל מאולדסקול מטאל (Motorhead) עד לפרוגרסיב רוק (טוני לווין ו-וירג'יל דונאטי). אפילו את הגלאם לא שכחו, עם הביצוע ל-"I Saw Her Standing There", בהשתתפות נציגי Motley Crue, Poison ואפילו הבסיסט של Jane’s Addiction.

מה כן מבאס בדיסק? "Hey Jude" – החולייה החלשה באלבום. גם כי זה שיר שקשה מאד לעשות לו קאבר שלא יישמע סתמי, וגם כי ההרכב שנבחר לנגן אותו לא ממריא איתו לשום מקום. השיר (במקור שבע וחצי דקות) קוצץ לחמש וחצי, כך שכל הסוף המקורי שלו לא קיים, והביצוע עצמו לא מחדש כלום. הרי כל מבצע הביא איתו משהו מהאישיות שלו לשיר (אליס קופר וסטיב וואי מציפים את "Hey Bulldog" בכריזמה שלהם, ודאג פיניק עושה את "Taxman" כמו שרק הוא יודע – צרחות, שירה כאילו מחוץ לקצב). ונשאלת השאלה החשובה – למה לעשות את הדיסק הזה? למה מפיק בזבז שעות אולפן יקרות, שילם (וישלם תמלוגים) לכל המוזיקאים, הוציא כסף על עטיפה, רכישת זכויות השירים וכיו"ב?

חבר טוב שלי (שהניסיון שלו במטאל מסתכם בהד-בנגינג לסיסטם אוף אה דאון, ורק לשירים שיש להם ב-MTV) שמע את הדיסק, וטען כי מדובר בבזבוז זמן, ושהדיסק הזה זה גועל נפש, וגובל ב-"חילול קודש". מעבר לדעתו של אותו חבר שלי, מבקר ב-"ידיעות אחרונות" אמר שהדיסק מעפן, אבל עשה לו חשק לשמוע את הגרסאות המקוריות. אז אני שואל שוב – אם מעריצי ביטלס טוענים שמדובר בחילול קודש, הריסת השירים שלהם, ובזבוז זמן וכסף, אז למה לעשות אותו? ובכלל, למה לשמוע אותו?

התשובה פשוטה – בשביל הכיף. זהו אחד הדיסקים היותר משעשעים ששמעתי מזה המון זמן. מטאליסטים ותיקים מוכיחים שיש יותר במוזיקה מלשיר על חורבן עולמות, כאבים אישיים, חוויות סמים וכאבי מחזור. אפשר להתרפק על זכרונות הילדות ולפזז "You Can Drive My Car". אפשר לנגן סולו וירטואוזי על הסוף של "I Feel Fine", כמו שתמיד חלמת לראות את ג'ורג' הריסון עושה. הדיסק הזה באמת עושה לי חשק לשמוע את הגרסאות המקוריות שוב, ויותר מזה – הדיסק הזה עושה לי חשק לנגן את השירים של הביטלס.

ומה יכול להיות יותר טוב מזה, בעיקר בשביל ילדים שעוד לא ידעו את גדולתו של "Sgt. Pepper". ילדים שעדיין חושבים שג'יימס הטפילד הוא ממציא המטאל, או שחוויות הסמים של ליין סטיילי הן הדבר האמיתי (לא שאין בהן משהו אמיתי וכואב, אבל לנון כתב על זה קודם…). ילדים שעוד צריכים לגלות – ויש מצב טוב מאד שאחרי שהם ישמעו את הדיסק הזה, הם ינסו למצוא את הגרסאות המקוריות – ש-Blind Guardian, Symphony X ו-Opeth הם רק הדרך לגילוי האמיתי – שאין כמו פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו. אח רינגו, אתה כזה שימפנזה חמודה.