Various Artists – Tribute To The Four Horsemen
כאילו קראה "ניוקליר בלאסט" את שפתיו השבעות של הקהל הישראלי וניסתה לאתגר אותו בעוד ביט קטן – הוציאה חברת התקליטים הגדולה הזאת (בסדר גודל של מטאל כמובן) אלבום מחווה חדש וטרי לארבעת פרשי האפוקליפסה, הלא הם מטאליקה, שאלבומם החדש עוד מתנגן במערכת שלי.
הקהל הישראלי כבר שבע לגמרי מאותם שירים המקבלים תפנית אחרת מלהקות אחרות – ועוד להקות מקומיות בארץ. כמה פעמים אפשר לשמוע את דרור לוקאץ' מבצע את "אנטר סנדמן" ? כמה פעמים אפשר לשמוע את אקרופוליס מבצעת את "האנגר 18 ?" כמה פעמים נוכל לשמוע את "וואלק" של פנתרה על גווניו – או את "בלאק מג'יק", או את "פיר אוף ד'ה דארק" או כל שיר אחר ?
בתכלס- כנראה שעוד הרבה פעמים – כי ביצועים טובים לשירים טובים הם נוסחה להצלחה- בהבטחה שהדבר יבוצע כנראה בערב המציע גם חומר מקורי. גם אם המתכונת – על הנייר – אמורה להביא להבטחה מוצלחת של הלהקה ולחשוף אותה בפני קהל גדול יותר – בסופו של דבר – הקהל הישראלי מואס במהירות (גבוהה מדי) מתופעות מסוימות וממשיך הלאה כמו חברה לשעבר אשר כבר מצאה לה בוי-ביץ' חדש.
אבל המחווה הזאת, שליקטה אומנים גדולים (ולא עלומי שם משאול ביבי תחתיות כמו האומנים הקשוחים של "דוול רקרודס" כמו "סקארי ג'רמן גאי", "קרמטוריום", "ווייסטלנד" ו"פיורי") או אומנים נלווים שלא קשורים באופן חד משמעי למוזיקה המקורית – אלא רק לרעיון המחווה כמו ב"טריוביוט רקורדס" – או כל להקה אלמונית אחרת לא התקבלה פה בברכה. הדרישות לאלבום מחווה זה דרשו כנראה רקורד של שלושה אלבומים ומעלה והכרה בין לאומית. למרות שמספר שירים נחטפו מאלבומי מחווה קודמים למטאליקה (כמו "אוברלואד" הנצחי או "מטאל מלישיה" על שורותיו) או מתוך אלבומים של הלהקה עצמה (במקרה של "דיי קראפ", "דסטרקשן" ו"בארדן אוף גריף") עדיין אנחנו מקבלים אלבום מגוון על מגוון רב של תחומי מטאל ואף מעבר לכך. התוצאה כדאית ? הבא נבדוק.
Primal fear – Seek and destroy
השיר הראשון הוא הנעימה הנצחית של מטאליקה- ואולי השיר שמלווה את רוב ההופעות שלהם הכי הרבה זמן, הלא הוא "חפש והרוס". הפעם לא להקת בלאק זכתה להרוס את היצירה הזאת – אלא פריימל פיר, להקת ההבי מטאל הגרמנית והמהירה – מלאה באנרגיות וחיים שלא הייתה בגרסה המקורית. הסולן ראלף מפליא בשירה מופתית שמתעלה במקצת על השירה המקורית של הטפילד – אשר הייתה מחוספסת ואגרסיבית – נהייתה מלודית וארסית גם יחד- ורק בקאבר זה הצלחתי להשלים עם העובדה שבאמת יש עוד להקות הבי מטאל טובות – גם אם הן חדשות – שמגיעות מאירופה. פריימל פיר מביאים גרסה מהוקצעת, חדה ומקפיצה- בסאונד אגרסיבי הנאמן למקור – ובסה"כ מבצעים את עבודתם נאמנה.
אם השירה של ראלף מתאימה לשיר זה כבר נושא פתוח לדיון – כי בסה"כ – למרות שמטאליקה –ביחוד באלבום זה- היא מהות הת'ראש והספיד מטאל – סיק אנד דסטרוי הוא שיר הקרוב יותר להבי מטאל – ולכן הדבר מתקבל על הדעת.
4.5/5 – ביצוע מקצועי טוב ומקפיץ
Therion – Fight fire with fire
את השיר הבא פותחים כינורות וחלילים. אני – שיודע כבר שאפוקליפטיקה תרמו שיר אחד מארסנל הביצועים למטאליקה באלבום זה – כבר משוכנע שהנה זה מגיע – אך כאשר הקטע השקט שבמקור בוצע בגיטרה אקוסטית – מתחלף לדיסטורשן רועם אני מפנים שמדובר בלהקה אחרת. הביצוע מבחינת נגינה לא נופל מהמקור – אך גם לא מתעלה עליו ולא מביא בו חיים חדשים כמו שפריימל פיר הביאו ב"סיק אנד דסטרוי". מה שגם – אחרי ששמעת את לויספרייון מבצעים את השיר הזה, הפער הוא גדול מאד. הסולן של ת'ריון (שבמקור הייתה להקת דת' מטאל לכל דבר) מבצע את הבתים בשירה נקייה ובעלת דרייב משלה, רועדת קלות ומשתלחת במאזין – ובפזמון המפורסם – "הלחם אש באש" – הוא צורח כפי שצרח בתחילת הקריירה שלו – אם כי גרונו הצווחני לא משאיר רושם מי יודע מה, למרות שהדבר מתאים למדי. הסולו מבוצע בצורה רשלנית לדעתי – בהיותו הסולו הטוב ביותר באלבום "רייד ד'ה לייטנינג" של מטאליקה – כל שינוי בסולו הוא חטא בל ישוער – ולכן החמצתי פנים כאשר שמעתי את זה! . מעבר לכך – הביצוע די ממשיך בדרך המקור ולא חורג ממגבלות השיר המקורי.
3/5 – השירה הגרונית לא הלמה כל כך, וגם הסולו ששונה כאב ללב
Destruction – Whiplash
אני מכיר את הביצוע הזה כבר יותר משנתיים כמדומני – כאשר דסטרקשן הגרמנים שיחררו את האלבום שלהם "כל הגהנום משתחרר" בשנת 2000 – והביאו עימו כעס ועוצמה הרסניים – וכבונוס טראק של חברים גרמנים אלו – את הביצוע ל"וויפלאש" הנצחי של מטאליקה. עם פתיחת השיר אני מזהה את הצליל הייחודי שהפך כבר לחתימת הסגנון של הת'ראש הגרמני – ודילוגי הדאבל בס בהתחלה כבר מעלים חיוך על שפתיי.
"ככה וויפלאש צריך להשמע !" אני אומר לעצמי – ודסטרקשן מקפידים על העוצמה המקורית ומגבירים אותה כפליים עם כוחם האישי. הביצוע נאמן למקור ומתעלה עליו – שהוא מפיח בשיר הזה חיים שלא היו בו כבר 20 שנה. הביצוע של שמיר על השירה צרחני כתמיד – והוא מקפיד לשמור את האטיטוד הכסחיסטית שהולמת אותו ואת ג'יימס גם יחד – וכל ריף נשמע היטב בסמטוחת הת'ראש המצויינת הזאת. בהחלט ביצוע מרענן ועירני.
5/5 – כל הכבוד, הפיחו חיים חדשים בשיר
Anthrax – Phantom lord
מי שיאמר שאנתרקס בלי בלדונה אינה אנתרקס –זכותו המלאה, אך אני עדיין לא איבדתי תקווה גם ממר בוש (דו משמעי במקרה שלי) אשר כיום מככב על המיקרופון של הלהקה הותיקה הזאת, שהמציאה את המושג "ראפ-מטאל" ומיהרה בשבריר הרגע לזנוח אותו. אנתרקס- כחברים ותיקים במיוחד של מטאליקה – עושים ג'סטה אדירה לאדוני הבובות בכבודם ובעצמם, לוקחים את "פאנטום לורד" ופשוט מבצעים אותו – ולמרות שזכור שכל ביצוע של אנתרקס (אולי להוציא את הביצוע לסאבאת בלאדי סאבאת) הוא מחויך ומשעשע, פה הלהקה מקפידה לדבוק במקור. הגיטרות של סקוט יאן מביאות עמן את כל כוחן הבועט, ושאר הלהקה בהחלט מקפידה על החומר המקורי של מטאליקה להשמע הכי קרוב למקור. לא היה פה שינוי מרענן או משהו – אך לשמוע את אנתרקס- גם אם מר בוש על המיקרופון- זה תמיד דבר טוב- במיוחד כאשר הם מבצעים קלאסיקה שכזאת
3.5/5 – לחובבי אנתרקס לכל אורך דרכם כנראה.
Sonata Arctica – Fade to black
את השיר הבא פותחת אווירת קלידים שעליה מתלבשות זוג גיטרות אקוסטיות וגיטרה חשמלית מיוסרת כיאה לשיר המקורי. הלהקה הצעירה הזאת שבאה מפינלנד מתמחה בביצוע פאוור פרוגרסיבי ומלא רגש (וקצת קיץ') והפעם היא איתגרה את עצמה ולקחה את הבלה הותיקה ביותר של מטאליקה – כדי לתת לה פרפסקטיבה חדשה – כיום – כמעט 20 שנה מאז שנכתבה.
הסולן של הלהקה מפליא בשירה נקייה ההולמת את הסגנון – מה שמתאים מאד לאווירה הדכואנית של השיר (בלדות פאוור בפני עצמן הן די משעממות – אך את המילים של ג'יימס הטפילד אי אפשר להרוג). על קטע המעבר שמחליף את השיר הרגוע בכעס ואגרופים מונפים החליטו סונטה ארקטיקה לוותר – ולתת ביצוע מחודש לקטע הזה, אשר ממשיך את הקו השקט של תחילת השיר – והפכו אותו מבלדת ת'ראש – לשיר אקוסטי רגוע וכובש- עם שירה מדהימה ואף מגעי קלידים לקראת הסוף. להפתעתי השינוי לא הזיק לשיר אלא הוסיף ושיפר את השיר. למרות הכל – אין על הביצוע המקורי של פייד טו בלאק של מטאליקה – ושום להקה לא תוכל לשפר את השיר הזה – אם כי סונטה ארטיקה מביאים נסיון הולם בהחלט.
4.5/5 – אחלה רעיון לשינוי – אך השיר עצמו הוא אגדה והאתגר בשינוי אגדה הוא קשה הרבה יותר.
Burden of grief – Master of puppets
אין אלבום מחווה למטאליקה בלי מאסטר אוף פאפטס (או שמא?) ויש לזכור לתת ללהקה הולמת ומכובדת דיה לבצעה את מה שנהיה שיר הדגל של מטאליקה בתקופתה המוקדמת והמוצלחת. הלהקה שנבחרה לבצע את השיר הזו היא אלומת השם באלבום הזה (ואם זאת נושאת בגאווה שלושה אלבומים מוצלחים אשר נמכרים גם בטאוור רקורדס) – בארדן אוף גריף היא להקת דת' מטאל מלודי במסורת שהותירו אט-ד'ה-גייטס ואנטומבד- ובהחלט נשמעים העתק מדויק של אלה. דמיינו את אט ד'ה גייטס האגדים בתקופתם האחרונה מבצעים את יצירת המופת הזאת, הסולן מעניק סקרימינג היסטרי כיאה למסורת תומס לינדברג והביצוע בהחלט משמר את האנרגיות של השיר המקורי – בשאגות הדעיכה באמצע השיר נשמע הסולן במיטבו כאשר הוא מעניק בפייד-אאוט את מלוא גרונו האימתני.
הסולואים גם נשמרים במלוא מהירותם ומלוא עוצמתם המקורית – רק החסרון העיקרי של השיר הוא שבסופו ישנו קטע אינדסטריאלי על קלידים – ללא שום קשר ישיר למציאות – המזכיר את הפתיחה של "סלות'ר אוף ד'ה סול" של אט-ד'ה-גייטס. באלבומם המקורי של הלהקה "בארדן אוף גריף" – השיר הזה מהווה את הקלוזר של האלבום – וקטע הקלידים בסוף מהווה את האאטרו של האלבום כולו. מי שהתגעגע לאט ד'ה גייטס כנראה יתאהב בלהקה הזאת בעוד שלסולן שלהם יש את הניואנסים המדוייקים של השבדי הג'ינג'י הזה תומס- ואין דוגמה יותר טובה מלהשוות את הקאבר של אט-ד'ה-גייטס לשיר של סלייר – "קאפצ'ור אוף סין" כדי להעמיד את האיכות על מקומה. ההפקה – למי שתהה- מקצועית כפי שיש רק בשבדיה כנראה.
4/5 – ביצוע מדויק אך הסיומת התקועה באמצע האלבום קצת מעיקה
In flames – Eye of the beholder
הקאבר המפורסם של אין פליימס (בבחירת שיר תמוה יחסית) שהיה כבר באלבום "אוברלואד" וכנראה בעוד מספר אלבומי מחווה למטאליקה – הוקלט עוד שאין פליימס היו בחיתוליהם (שלהי 1994) וכיום מופץ בכל חור. "ניוקליר בלאסט" החליטו להכניס את הביצוע הזה אחת ולתמיד לאלבום רשמי – והביצוע המוכר די עובד לפי המקור – מלבד שהסולו קוצר במקצת ולקטע ההרמוניה הוספו קלידים. זהו אחד מהביצועים הראשונים של אין-פליימס (עוד עם הסולן הישן) בשירת קלין – והיא אמנם לא חזקה כמו של מטאליקה, אך היא הגונה בהחלט. חבל רק שאין פליימס לא היו בעלי מספיק אישיות דאז כדי להותיר את חותמם כמו שעשו בקאבר שלהם ל"מרדר אין ד'ה רוו מורג" של איירון מיידן או הקאבר לג'נסיס.
כך או כך – השיר עצמו הוא מצויין – והביצוע לא נופל מהמקור.
4/5 – גם אין פליימס לא היו להקת על בזמנם.
Crematory – One
קרמטורי הייתה להקת דת' מטאל גותי (משמע קחו את אין פליימס או דארק טרנקוויליטי המאוחרות ותעמיסו עליהן אפילו יותר קלידים וסינטיסייזר) אשר התפרקה בשלהי שנת 2000. קרמטורי החליטו להתאחד לכבוד הביצוע הזה לשיר הנצח של מטאליקה, הלא הוא "וואן."
הביצוע חורג רבות מהביצוע המקורי. גיטרות אקוסטיות פותחות את השיר במקום גיטרה חשמלית – ונוספה גיטרה נוספת כדי לתת עובי למנגינה, כמו כן בשלב מסויים הסינטיסייזר הנצחי של קרמטורי (על ידי קלידינית לא מרשימה במיוחד לפי מה זכור לי) מתווסף ליצירת אווירה השונה בהרבה מהשיר המקורי. לקרמטורי שני סולנים – הראשון – שהוא גם הגיטריסט – שר את השירה הנקייה- ואותה הוא שר בצורה חלקה ומבריקה – והשני – סולן הדת' מטאל שלהם – מלטש לצורת גראול את הפזמון ואת הקטע הרצוף בברייקים של דאבל בס המפורסם כמובן – אך הגראול שלו נשמע מסונכרן ומעייף – ולא חופשי ואכזרי כמו של בארדן אוף גריף, וזה גורע. קרמטורי קיצרו את הסולואים בשיר (לא כמו שקורן עשו – אבל קרוב) וכמו כן גם שינו את ההרמוניה והורידו מהשיר לפחות 2 דקות כדי לדחוס אותו בזמן הקצוב להם בלי לחרוג מהמהירות. הביצוע הכללי מרשים – הסינטיסייזר מוסיף המון לדעתי – אך הגראול גורע וקיצורי הסולואים ! לא במקום בכלל.
3.5/5 – מה קרה לכם התעייפתם מהשיר הזה ? ארוך מדי בשבילכם ? פעם הבאה תעשו את אנטר סנדמן
Dark tranquility – My friend of misery
חברתה של אין פליימס גם היא נוכחת פה, עם קאבר שדי דובק במקור להבדיל משירת גראול במקום שירה נקייה. גם הקאבר הזה היה באוברלואד המפורסם (שהאמת – זה והביצוע של אין פליימס וקרמטוריום – לא קרמטורי – שביצעו שם את וויפלש היו הדברים היחידים שווי האזנה שם. בנוסף לפרוטוטייפ והגרסה לטראפד אנדר אייס). השיר עצמו הוא כמובן מופתי – בין השירים הטובים ביותר באלבום השחור. הביצוע המקצועי של השבדים הללו מביא אותי לשאלה מעניינת. אם הקאבר היה חורג מהמקור ולו בקצת – כמו שקרמטורי עשו – האם היה זה גורע מהשיר או לא ? למזלם של דארק טראנקוויליטי הבחירה של השיר שלהם הייתה מצויינת ולכן לא נאשים אותם בביצוע אחד לאחד על פי הספר.
4/5 – אחד לאחד על פי הספר – אבל עם גראולים.
Primus – The thing that should not be
זה משהו שכל אחד שמעריך את מטאליקה צריך לשמוע ! הביצוע של השיר הזה הוא מבריק וגאוני. הבסיסט המופרע של פריימוס – שבנבכי השעה המאוחרת חטאתי ושכחתי את שמו – מביא פה ביצוע חולני עד כדי גיחוך של השיר הכבד והאיטי הזה – נותן כהרגלו לבס שלו להוביל את השיר באף – מותיר מאחוריו גיטרה אחת (הגיטריסט לשעבר של פוזסד) ומתופף – ושר שירה מדוייקת לקולו של הטפילד – הבחור הזה היה מועמד להחליף את קליף בארטון כשזה מת – אך מטאליקה מצאו אותו מגוחך (וטוב) מדי בשביליהם אז הם לקחו את ג'ייסון ניוסטד. כאן הוא מראה להם מי הבוס – שהוא מבצע את השיר אפילו יותר טוב מהמקור – עם סלאפים עצבניים על הבס שבהחלט מקבל את תפקיד גיטרת הקצב של הטפילד בגאווה. ביצוע מצוין ללא ספק.
5/5 – ככה קאבר צריך להישמע !
Apocalyptica – Harvester of sorrow
ידעתי שמשהו כזה יקרה מתישהו. מישהו יהיה מוכרח לקחת את אחד מהשירים שאפוקליפטיקה ביצעה בתקופה החשוכה שלהם שכללה אך ורק קאברים למטאליקה – וישים את זה באיזשהו טריביוט – רק הייתי בטוח שיהיה מדובר במשהו קצת פחות מכובד מאשר הטריביוט הגדול של ניוקליר בלאסט למטאליקה.
הביצוע מוכר לכל. ארבעה צ'לואים במקום הכלים של מטאליקה – במקום תופים, שתי גיטרות וגם במקום שירה (איפה תפקיד הבס ? כנראה ששכחתם שאיש לא שומע את הבס באלבום "אנד ג'אסטיס פור אול"). הביצוע הוא אינסטרומנטאלי –כמרבית הקריירה של הברנשים האלה –אשר הלכו והשתפרו ברגע שהתחילו לשחרר חומר מקורי משלהם ולא רק לדבוק ביצירות המטאל הגדולות (מה שכן – הביצוע שלהם לספולטורה זה הדבר הכי פחות "קלאסי" שקיים עלי אדמות שאי פעם בוצע בהרכב קאמרי). ארבעת הצ'לאנים הפינים האלה מבצעים את מטאליקה אחד לאחד – כולל הסולו וכולל הכל – רק חבל שבחרו דווקא את השיר הזה, שיכל להיות בחירה נהדרת הרבה יותר אם היו נותנים ללהקה יותר "סטנדרטית" של מטאל לבצע אותו – והיו לוקחים את הביצועים של אפוקליפטיקה המוצלחים באמת כמו "אנפורגיבן", "פייט פייר ווית' פייר" ו"אנטיל איט סליפס". בסה"כ הביצוע סביר – אבל לא מרשים כל כך בשמיעה שנייה, בטח לא למי שכבר מכיר את אפוקליפטיקה.
2.5/5– בחירת הביצוע לא מרשימה אותי, וחבל שבחרו את השיר הזה, שדווקא במקור הוא מצויין.
Die Krupp – Battery
אה ! אני לא מאמין ! איזו זוועה ! אפילו בתור חובב טכנו קטנטן כמותי לא יכולתי לקבל את חילול הקודש הזה ! דיי קראפ בהחלט הכריזו על עצמם כקראפ רשמי ! הביצוע שלהם לבאטרי נטול גיטרות תופים כל כלי רוק אחר מלבד הסינטיסייזר המדמה את הכלים וסולן שחושב שהוא דייב מאסטיין בימי מחזור. הביצוע עושה בושות לשיר של מטאליקה – החל מהפתיחה על "אפקט עוגב" שממשיך עם דילוגי דאנס והאוס וכלה בשיר הטכנו עצמו שאפילו מבייש מועדונים אלקטרונים.
אני לא יודע אם המטרה המקורית הייתה להלל את מטאליקה או להשחית את המוזיקה שלה. כך או כך – האפשרות השנייה הושגה.
אזהרה ! לדיי קראפ יצא אי פי שלם בו הם משחיתים את מטאליקה, שירים כמו בלאקנד, אנטר סנדמן, נאת'ינג אלס מאטרס. תעשו לעצמכם טובה ותברחו !
0/5
Sinner – Whenever I may roam
זה הפך להרגל כבר. איפה שפריימל פיר נותנים שיר לאלבום מחווה, מאט סינר מרגיש כאילו הוא חייב לשתף את הפרוייקט שלו בתוך זה. אני לא יודע כמה זה טוב או רע, כדי לאזן אולי את כל הדת' מטאל (המלודי !) שהיה פה צריך להקת פאוור נוספת – אבל סינר אינה מהלקות ההבי מטאל המובילות באירופה או בכלל בתחומן – והארנסל של ניוקליר בלאסט יכל להציע הרבה יותר. אבל אם את סינר לקחנו – אז לפחות שיתנו עבודתם נאמנה. בחירת השיר – שכבדרך אגב לא רבים זוכרים לו ביצוע מאלבומי טריביוט אחרים – אינה סתמית – סינר רצו להעניק גרוב חדש לשיר הזה, אגרסיבי יותר ואולי גם כבד יותר בזכות ההפקה המשופרת של הקלטה דיגיטלית שלא הייתה בנמצא אצל מטאליקה ב1991. השיר נפתח ללא האינטרו האוריינטלי אלא ישר אל תוך הריף המרכזי – החסרון המרכזי של סינר הוא העובדה שהסולן שלהם לא מחזיק את השירה של הטפילד בצורה מספקת – שבאלבום השחור היא איטית יותר ומלודית יותר – הטפילד משחק באלבום השחור עם השירה ככלי בידי יוצר- מה שסינר לא מצליחים לעשות – ומה שמוביל לתוצאה של קאבר שמתחיל טוב ואנרגטי אבל נמשך כמסטיק עד כדי שעמום.
3/5 – לו רק היה להם סולן חזק יותר
Rage – Motorbreath
את האלבום חותמים רייג' הגרמנים (לא רייג' אגנסט ד'ה משין – תודה לאל, אם כי זה יכל להיות מעניין) בביצוע בהופעה חיה לשיר הקלאסי של מטאליקה – הקצר ביותר והמהיר ביותר באלבום הראשון – מוטורברת'. שמעתי גרסאות אגרסיביות ואיכותיות יותר מהביצוע הדי בנאלי של רייג' – אבל ניחא – הקהל משתולל לשמע הביצוע של השיר האהוב ונראה שלא לחינם בחרה הלהקה לתת ביצוע בהופעה חיה לשיר הזה. השיר משאיר טעם משובח מאחוריו שמסכם את אלבום המחווה הזה בטעם טוב אחרי שקצת התקלקל עם התקדמות השירים.
4/5 – הגרמנים האלה והקהל שלהם.
מה היה יכול לשפר את האלבום ? הביצוע של קאניבל קורפס ל"נו רימורס" היה מרים את הרמה מעלה לכיוון הכאסח, "אנטר סנדמן" בביצוע של מוטורהד עדיין לא זכה להשתכן באלבום טריביוט ספציפי וזו הייתה הזדמנות פז – ולי אישית צר מאד שנוורמור לא השתתפו באלבום כמתוכנן עם הגרסה שלהם ל"רייד ד'ה לייטנינג".