Venturia – The New Kingdom

אי שם בצרפת, בין שבלולים חצי אכולים וקרואסונים יבשים, ישנו בחור בשם צ'ארלי סהונה. צ'ארלי אוהב מאד את Rush, וכנראה גם מחבב מאד פופ. אבל צ'ארלי גם אוהב מאד לנגן בגיטרה, בעיקר רוק. לא מטאל, אלא רוק – פשוט, בסיסי, גרובי. הוא מכיר מתופף בשם דייגו ראפאשייטי, שמאד אוהב לנגן פרוגרסיב רוק, וקצת פיוז'ן. השניים מחליטים ביום בהיר אחד בשנת 2000, להקים להקה. אז הם מחפשים בסיסט, ומוצאים בחור בשם ג'יימס תומס. בערך באותה תקופה, סגנון מוזיקלי בשם "ניו מטאל" היה ממש פופולארי, והייתה איזה להקה (נוראית במיוחד) בשם Evanescence, שהרוויחה המון כסף. ל-Evanescence הייתה זמרת (נוראית במיוחד), אז צ'ארלי, דייגו ותומס החליטו שגם הם רוצים זמרת. אז הם הלכו וצירפו ללהקה את ליידי רובין (ליידי עם מקף).

כנראה שמתישהו הם הגיעו למסקנה שרק זמרת זה לא מספיק, וזה יהיה ממש מגניב אם יהיה גם זמר, ואז יהיה אפשר לעשות דואטים (אם זה עובד ל-Lacuna Coil, אז למה לא?). אז הם צירפו גם זמר אמריקאי (כנראה כדי להתגבר על בעיית המבטא, שהרי מבטא צרפתי זה הדבר הכי פופולארי בעולם) בשם מארק פריירה, שנורא מזכיר את גדי לי מ-Rush, ובמקביל, נשמע כמו מישהו מהבקסטריט בויס. וכך, קמה לה להקה בשם Venturia. ההיסטוריה שלהם לא נשמעת מעניינת במיוחד, לאור הסקירה שלי. זה המידע הקיים לגביהם, ואני מודה, כשקראתי אותו, לא נרשמו התעלפויות. בלהקה הכי מעפנה שניגנתי בה היה סיפור יותר מעניין (אני המתופף הישראלי ומולי הבסיסט האפגניסטני – קירוב לבבות בחטיבת הקצב).

אבל כששמתי את הדיסק, נפערו עיני – השיר הראשון באלבום הבכורה שלהם, New Kingdom (גם שם השיר הראשון) נשמע מעולה – ריף פתיחה גרובי על גיטרה, ליין בס מקורי, תופים גרובים שלא מתביישים לתת בראש, פזמון קליט, שירה נקייה (גם של הסולן וגם של הסולנית). הבתים כל כך גרוביים מבחינת תפקידי הגיטרה והבס, שהחיוך לא ירד לי מהפנים – כל כך פשוט, כל כך יעיל. בעוד הבית הראשון נשמע כמו Rush, הבית השני יותר אגרסיבי. הרעיון שהבחורה תשיר את הפזמונים גם הוא לא מקורי, אבל עובד. אין מה לעשות – השיר פשוט טוב. למרות שהוא צפוי, הוא עובד – אתה יודע בדיוק מתי יגיע ה-C-Part, וכשהוא מגיע, אתה לא מתאכזב – החברה האלה יודעים לנגן, ויודעים להלחין בהתאם ליכולות שלהם.

מה שהופך אותם מסתם להקת ניו מטאל פשוטה ללהקת פרוג הוא השילוב של הקלידן. דובר בקלידן אורח, הוא אינו חבר קבוע בלהקה, וחבל. קווין קודפרט, שנבחר בשנת 2004 בכמה מגאזינים לקלידן המבטיח של של השנה, משלים באופן מושלם את ההרכב, ונותן לה את נופך הפרוג שהופך אותם למקוריים. נכון, חלק מהריפים והמקצבים שנבנים בשירים יכולים להחשב לפרוג, אבל עד שלא נכנס הקלידן ומפליא בנו בנגיעותיו, אין משהו יוצא דופן בלהקה. הבעיה מתחילה אחרי השיר הראשון, שכאמור, פותח את הדיסק בצורה נפלאה: Venturia פשוט בוסריים. מדובר בדיסק הראשון שלהם, וכמו הרבה הרכבים, גם הם רוצים להוכיח בדיסק הראשון עד כמה הם טובים, עד כמה הם מגוונים, עד כמה הם יוצאי דופן. ומה שמתחיל בתור דיסק בכורה מפוצץ, הופך מהר מאד להיות קדרה גדושה מדי של מרכיבים.

השיר השני, "Unholy One", מתחיל כמו שיר ממוצע של דוראן דוראן, ומתפתח למעין בלדת רוק (שוב – תפקיד גיטרה פשוט). אבל מהר מאד הגיטרה הופכת לכמעט ת'ראשית, והשיר מקבל נופך יותר "פרוגי" – המשקלים משתנים, הקלידים נכנסים לפעולה, והפזמון במיד טמפו, עם כל הפאתוס הצפוי לשיר פרוג. ה-Bridge בשיר (שחוזר פעמיים) שוב מדגים כמה Venturia רוצים להראות שהם המוכשרים – המון שבירות קצב והפגזה של יכולות טכניות, בלי הרבה מטרה. ולמרות הכל – השיר לא נשמע כמו בלאגן מוחלט. כנראה בגלל שהם בוחרים להשאר על קצב איטי יחסית להרכבי פרוג אחרים, ולא להתחיל לרוץ עם מטרונום על מהירות שיא.

בשיר השלישי, שנפתח כבלדה, ציפיתי להתאכזב. ואכן, לאורך הבית הראשון ישבתי עם פרצוף 9 באב, ובהיתי באוויר. עוד בלדה חסרת משמעות. ולפתע, הזמרת החיננית זועקת לאוויר "הלוואי ויכולתי לשכוח אותך!!". והשיר הופך להיות פרוג מגניב לחלוטין, תופים עם מקצבי דאבל בס מעניינים, גיטרה שנעה על הגבול שבין תפקיד פופ לריף מטאל. וכך ממשיך לו האלבום – המון רגעים שמזכירים רובי ווליאמס לצד רגעי פרוג מטאל טהור. לא הייתי מעז להשוות את Venturia ל-Rush, אבל ברור מאיפה מגיעות רוב ההשפעות שלהם – Venturia מלודיים במיוחד. השירים שלהם כמעט ולא מגיעים למהירות "מרשימה" ונשארים בתחום המיד טמפו, מה שדי נוח, מכיוון שכך הם יכולים להפגין את היכולות בקלות, מן הסתם הרבה יותר קל להשמע טכני כשאתה מגובה בקצב לא מהיר במיוחד.

השיר החמישי בדיסק, "Fallen World", יוצא דופן – פרוג מטאל מהתחלה ועד הסוף, ריפים חזקים, שירה קצת יותר אגרסיבית (הסולנית עושה רק קולות רקע) ו-C-Part על טהרת הקלידים. שוב אני מציין כמה חבל שהקלידן לא חבר קבוע בלהקה. הוא יושב מעולה עם שאר הנגנים ואין ספק שהוא אחד הקלידנים המוכשרים ששמעתי בזמן האחרון. אפילו בשיר המדובר, כשהוא נדרש לפתוח אותו בתפקיד די משעמם ופומפוזיוני, הוא עדיין יודע להתעלות על עצמו ולהפתיע במהלך השיר עם תפקידים מעניינים. מומלץ ביותר באלבום, פרט לשיר הראשון, הוא הקטע האינסטומנטלי (שיר שבע) – טכני, מלודי, בועט לפרקים. מתפתח נכון לכיוונים מעניינים.

הבעיה העיקרית באלבום, כאמור, היא העובדה ש-Venturia מנסים למצוא חן בעיני כמה שיותר קהל. יש להם כמה שירי מטאל בשביל ההד-בנגרז, קצת בלדות (כמו השיר השישי, שממש מנסה להשמע אותנטי, ויוצא די מביך), קצת פרוג מתוחכם בשביל הקהל שעדיין זוכר חסד לימי 1992 (נשבעתי לא להזכיר את שם הלהקה שעליה אני מדבר, שהוציאה אלבום מופת בשנת 92, אבל אתם כבר למי אני מתכוון). לסיכום – אני די ממליץ לחפש את אלבום הבכורה של Venturia, ולדלג על הבלדות, שהן אבן הרועץ של הדיסק. אפשר גם לדלג על השיר האחרון בדיסק, למרות שרוב חובבי הפרוג יחשבו שהוא יצירת המופת האלבום. לטעמי, מדובר בשיר המייצג של האלבום – בלאגן ורצון להוכיח שהם שווים את הכסף. חבל ש-Venturia מתפזרים לכל כך הרבה כיוונים באלבום הבכורה שלהם. הם באמת מוכשרים, ויש להם עתיד בסצנת הפרוג, אם יצמדו למה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לנגן מתוך הנאה ולא מתוך רצון להוכיח שהם הכי טובים והכי מקוריים.