Veritatem Solam – Unholy Protrusions of Divinity

2016 הייתה שנה מעוברת. זו השנה שבה נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, השנה שבה הצביעו אזרחי בריטניה בעד פרישה מהאיחוד האירופי וגם השנה שבה להקת Megadeth הוציאה את אלבום האולפן ה-15 שלה, "Dystopia", ו-Veritatem Solam שחררו ב-Bandcamp את אלבומם הראשון והיחיד עד כה, "Unholy Protrusions of Divinity" .

לא בטוח שהאירוע האחרון ראוי לעמוד בשורה אחת עם אירועים היסטוריים דרמטיים או עם צאתו לאור של אלבום של להקה בסדר גודל של מגהדת'. אם כך, מהי ההצדקה לפרסם, פתאום עכשיו פתאום היום, סקירה שמוקדשת לאלבום שיצא לאור לפני כ-4 שנים בתצורתו הדיגיטלית ושנה לפני כן, ב-2015, על גבי דיסק?

התשובות "סדר עדיפויות" ו"מחסור כרוני בשעות ערות" מגלמות בתוכן את אחת התופעות המבורכות, אך בו־זמנית גם אחת המטרידות, בעולם המטאל; תופעה שדובר ושנכתב עליה לא אחת, גם במגזין זה. כוונתי היא ליבול – ויש שיאמרו מבול – אלבומי המטאל שיוצאים לאור. על כך יכול להעיד כל גולש ב"בנדקמפ" שעלול לחטוף ורטיגו נוכח עשרות אם לא מאות העטיפות שמכות בו מכל עבר וכל אחת מהן קוראת לעברו: "אני הלהקה הכי טובה שמעולם לא שמעת!". השפע הוא אליה וקוץ בה, שכן לא מעט אלבומים מוצאים את עצמם במקרה הטוב ברשימת "Wish List", שהיא כידוע חברתה הטובה ביותר של הדחיינות. גורלם של אחרים נחרץ ליפול לתהום הנשייה.

גם אלבומה של "וריטאטם סולאם" (בלטינית: האמת לבדה), שנוסדה בקהיר ב-2006, עבר בזמן אמת מתחת לרדאר של המגזין. אולם, הודות, לשניים מחברי צוות "מטאליסט", י.ה. ו-י."D".א. (השמות המלאים שמורים במערכת – א.ע.), שצפו בהופעת הלהקה בפסטיבל "וואקן" אשתקד ושסברו שיש מקום לסקר את אלבומה של הלהקה, גם אם באיחור, סקירה זו רואה כעת אור.

למען השלמת התמונה נציין שבדצמבר 2019 פרסם הסולן והבסיסט של "וריטאטם סולאם", עמר עאסם, פוסט בפייסבוק, שבו הוא נפרד מחברי הלהקה בעבר ובהווה, ובמקביל הצהיר על כוונתו להמשיך את פעילות הלהקה, גם במתכונת של הורה יחידני.

נניח לסימני השאלה האלה באשר להמשך דרכה של הלהקה, ונתמקד ביצירתה. כאן המקום לציין, שככל הנראה על רקע העובדה שהאלבום יצא לאור פיזית כשנה לפני הגרסה הדיגיטלית, יש שוני בין סדר הופעת השירים באלבום שניתן למצוא ב"בנדקמפ" לבין המספור שניתן למצוא במקומות אחרים. לכן, למען הסדר הטוב וכדי למנוע בלבול, לא אתייחס למספר הסידורי של השירים אלא אנקוב בשמותיהם.

לדעת מביני עניין, "Unholy Protrusions of Divinity" הוא אלבום מצוין, פרי עמלם של מוזיקאים, שנולדו אמנם בארץ הנילוס, אך מבטם מופנה למחוזות האולדסקול דת' במפרץ טמפה שבפלורידה או לסקנדינביה, ערש לידתם של הבלאק ושל המלודיק דת'. בו בזמן שאני מסכים לחלוטין עם ההיגד הראשון, אני מסכים חלקית עם השני.

נכון, Immolation ו-Dissection הן להקות שחברי "וריטאטם סולאם" צרכו באובססיביות ושהשפעותיהן מורגשות באלבום, למשל השימוש בסולמות גיטרה הרמוניים ש"דייסקשן" הנחילו לזרם הבלאק. גם בהפקה, הושם דגש על ניסיון לשחזר סאונד אולדסקול ולהישמע אותנטיים ככל האפשר.

אולם, ייחודיותו של האלבום היא שלצד ההשפעות מרחבי הגלובוס, בעור התוף נקלטים גם סיגנלים שנישאים על ידי רוח מזרחית. לא מדובר כאן בתפירה גסה ובעירוב מין שאינו מינו בצורה מלאכותית, אלא בשימוש מושכל ומדוד של הלהקה במוטיבים אוריינטליים. אלה שזורים כחוטים דקים במארג המוזיקלי. לכך יש להוסיף את ההתפתחויות הלא צפויות בחלק משירי האלבום. אלמנטים אלו גורמים לדעתי לאלבום להתעלות מעבר להיותו תוצר מוזיקלי של להקה שמנסה להישמע "כמו פעם".

רוח הקדים מנשבת בערבי הנחל כבר בתחילת הרצועה "The Wheels of Waste". בפתיחה לא אופיינית ללהקת בלאקנד דת', הבס והגיטרה נכרכים זה בזה כנחשים מעורטלים בתוך סל נצרים. הקצב איטי להחריד. ברקע הולך ומתגבר קולם של כלי מיתר. לפתע, כדקה לאחר תחילת השיר, התופים מתגלגלים כהכנה לכניסתו לפעולה של הסולן עאסם, שבשיר זה כמו גם בשירים האחרים משלב שירת בלאק עם גראול צרוד. בהמשך השיר, נדמה שהדאבל בס והשרדינג השתלטו כליל על השיר ושהמהפך הושלם, אך הליינים התנ"כיים של הבס לא נותנים לנו לעזוב לחלוטין את ארץ גושן.

The Ultimatum"" נפתח בסולו בס בסגנון סקוט קלנדנין. פריטת הטרמולו שלאחריה היא אמנם בלאקית, אבל גם כאן מורגש מקצב בסגנון אחר. אולי לא של רקדנית בטן שמניעה את חמוקיה לקצב הדרבוקה, אבל בהחלט קצב איטי עם ניחוח אוריינטלי. אותו רובד סמוי ניתן לאתר גם ברצועה ''Rejection". בשיר זה, שבעיניי הוא הטוב שבשירי האלבום, המתופף "מתחרע" עם בלסט ביטס, אך ההתנהלות והקצב אינם קונבנציונליים.

מנגד, ברצועות אחרות קשה לשים את האצבע על השפעות מבית. ברצועה "Soaked in Pain" למשל, המוטיבים האוריינטליים נסוגים לאחור. אקורדים קצביים הם אלו שנותנים את הטון בשיר בעל האופי הת'ראשי, שאותו מעטר סולו ארוך.

האם עאסם יעמוד במילתו והלהקה תמשיך לפעול כמובטח? או שמא, האלבום – כמו הפירמידות המפורסמות – יהפוך ברבות הימים לסוג של אנדרטה למפעל מוזיקלי שעצר מלכת? לאיזיס הפתרונים. כך או אחרת, אלבומה של הלהקה, שחרתה על דגלה את המוטו לומר את האמת, את כל האמת, ואך ורק את האמת, הוא אלבום האוריינטל מטאל הכי לא צפוי שיזדמן לכם לשמוע.