Vicious Rumors – Warball

אי שם בנבכי עולם המטאל יש להקות שהלכו לאיבוד. יש את אלו שדברים שיחקו להן בזמן הנכון ובמקום הנכון והפכו לאגדות מטאל שכולם קונים את האלבומים שלהן, והן ימכרו מיליון עותקים גם כשהאלבום שהוציאו הוקלט מתוך חור התחת של המתופף שלהן בעודו משחק בטניס, ואלו שמכרו מיליונים ורק הזמר המנותח שלהם מתעקש להשאיר אותן בחיים כשהוא בעצם השריד האחרון והמקרטע מתהילת העבר שלהן. לעומתן, בין אלו שהלכו לאיבוד, יש כמה יהלומים שזורחים אי שם בחשכת האנונימיות היחסית, ו-Vicious Rumors האמריקאית היא דוגמא אחת מצוינת ללהקה שכזאת.

הלהקה התחילה דרכה עוד ב-1980, עוד להקת מטאל מסורתית אמריקאית בסיסית שהוציאה אלבום בכורה לא רע בשם Soldiers Of The Night אי שם ב-1985. הדבר הבולט היחידי באלבום הוא שניגן בו ויני מור, אליל גיטרה בהתהוות בתקופה ההיא, מעבר לזה לא נראה כי ללהקה צפוי עתיד גדול. אבל ההתמדה משתלמת, עם סולן חדש ומצוין בשם קארל אלברט הלהקה הוציאה את האלבום Digital Dictator ב-1988, וכאן כבר מדובר בחתיכת איכות מטאלית חזקה, אפשר לתאר את המוזיקה כספיד מטאל וירטואוזי עם יסודות של הבי מסורתי יותר, אבל אך שלא תסובבו את זה, זה עבד.

בסוף שנות ה-80' ותחילת ה-90', להקות מטאל כבדות מכרו, עם דוגמאות כמו Megadeth ו-Testament, ולכן Vicious הרוויחו חוזה עם חברת הענק Atlantic, האלבום Welcome To The Ball היה קצת פחות כבד מאלו שקדמו לו, אבל האיכות האמיתית של הלהקה זרחה בכל מקרה. משם והלאה, התחיל המזל הרע להכות. חילופי הרכב בלתי פוסקים, חברת התקליטים זנחה את הלהקה ברגע שהגראנג' הראה כי הוא מוכר יותר, והגרוע מכל – ב-1995 נהרג סולן הלהקה, קרל אלברט, בתאונת רכב.

עברו עוד כמה אלבומים, עוד שינויי הרכב, והשפל מבחינתי היה האלבום Sadistic Symphony שיצא ב-2001, אלבום די מיותר ללהקה שהוציאה כמה אלבומי מטאל קלאסיים. הדברים נראו אבודים, עד האלבום הנוכחי וה-9 של הלהקה, Warball, והראשון שלה עם ג'ימס ריביירה, סולן העבר האגדי של להקת Hellstar, שעבר גם תקופה מצוינת ב-Seven Witches הקנדים. הלהקה גם גייסה גיטריסט מבריק נוסף בשם בראד גיליס, מלהקת ההארד רוק Night Ranger, וחזרה כמעט במדויק להרכב המקורי שלה, מלבד הגיטריסט השני מרק מגי שעדיין נעדר. ואיך האלבום? לדעתי הוא אדיר.

השניות הראשונות של "Sonic Rebellion" הן התגשמות כל מה שמסמל עבורי מטאל מלודי מסורתי, צרחות גבוהות וחזקות של רביירה, גיטרות מבריקות, טקסט מטאלי היישר מ-Judas Priest, ככה בונים חומה. זה ממשיך עם "Mr. Miracle", שיר מיד-פייס מטאלי קלאסי, שוב השירה של רביירה פשוט עומדת כיהלום במרכז התכשיט הנ"ל, העובדה שחברי הלהקה מנגנים באופן מושלם רק משלימה את התמונה. שיר שלוש הוא סוג של מטאל אפי שנשמע כאילו נלקח ישירות משנות ה-80', עם פזמון אמריקאי מטאלי כמו שצריך, שוב, לא צריך להתפלצן יותר מידי, לא חייבים לתת מיליון ריפים בשנייה, מטאל טוב אפשר לעשות גם בצורה פשוטה, וכאן זה נעשה נכון.

הבעייתיות היחידה של עם חלקים מהאלבום היא בשירים האיטיים יותר, כגון שיר הנושא, קצת איטי מידי, קצת מרוכז מידי באווירה קודרת, זה חביב, אבל זה קצת מרדים אותי אחרי שירים קצביים חזקים כמו אלו שבאו לפני כן. זה לא נמשך הרבה, השירים אחרי הם שוב כאלו שלא מרדימים אותך בעמידה, ושיר כמו "Wheels Of Madness" תופס נכון את מה שהסוג הזה של המטאל היה בשנות ה-80', נאיבי אבל אמיתי, ואני חייב לומר שזה נשמע שונה כשלהקה שממש פעלה בשנות ה-80' עושה כבוד לז'אנר הזה מאשר שלהקה עכשווית פשוט מנסה לחקות את תהילת העבר של להקות אחרות.

"Windows Of Memory" שוב נותן בתרדמה, גיטרות אקוסטיות בסוג של בלדה קודרת, מצטער, אני כבר נוחר. שוב הלהקה מצילה את המצב עם "A Ghost Within", שיר מהיר עם כמה צרחות מרשימות ביותר של ריביירה, שבהחלט נותן תזכורת פה לרוב הלפורד. בקיצור, אם אתם מחפשים מטאל עכשווי, פאוור גרמני, צרחות מטאלקור, בלסט ביטים, שרדים פרועים ניאו-קלאסים, כל זה תמצאו באלבומים אחרים, אם אתם גדלתם על, או שאתם פשוט אוהבים את המטאל האמריקאי הכבד אך עם זאת מלודי של שנות ה-80', במיטב המסורת של גדולות הלהקות של השנים היפות ההן, צפוי לכם כאן פינוק של ממש, אני ללא ספק נהניתי.