Visions of Atlantis – Trinity

המילה הראשונה שגירדה את תודעתי מיד כששמעתי את Trinity, אלבומם השלישי של Visions of Atlantis, היתה "Nightwish". ואם כבר מדברים על זה, אתוודה – מעולם לא אהבתי זמרות במטאל שלי. לא כשהן נוטות להעדיף שירה גבוהה ואופראית ושום דבר מעבר לזה, וברוב המקרים הליינים שלהן לא מצליחים להשביע את רצוני לשמוע ורסיטיליות והתפתחות. אבל אניח את הקבעון המחשבתי בצד.

ההפקה איכותית, העטיפה לעניין, הסאונד במקום, אבל מעבר? אני לא בטוחה שיש על מה לדבר יותר מדי. אכן לא לחינם הלהקה האוסטרית הזו מושווית על ימין ועל שמאל ל- Nightwish ואפילו ל- Evanescence. יש כאן את אותו שטיק שאנחנו כבר מכירים: סולן קלין, זמרת אופראית, סימפוניות מאחוריהם, אבל אין כאן במה להתעסק פרט לתחושה המציקה של “Been there, done that”.

השיר הראשון דווקא נשמע די מבטיח: מטאל סימפוני מוכר ואהוב, עם האורצ'סטרות, הקלידים והבומבסטיות. אבל הנה הבעיה של האלבום הזה: הוא יותר מדי "לפי הספר". אין כאן שום חידוש או נסיון פורץ גבולות. הטריקים המוכרים כמו הקלטת הזמרת בגבהים שונים כדי להעניק נפח מקהלתי בפזמון, או שילובי הזמר והזמרת, ואפילו ההפקה והסאונד המושקעים לא יצליחו לעבוד על המאזין הקפדן. ובמיוחד באלבום כזה, שבו המוזיקה היא אווירתית יותר ואין ביטוי לסולואים או קטעי מעבר שוברים – העניין כולו נשען בעיקר על השירה.

ייאמר לזכותה של Melissa Ferlaak שקול דווקא יש לה. קולה אינו אנמי ודקיק דוגמת עמיתותיה המצליחות יותר ב- Evanescence ו- Within Temptation, אלא יש לה גוון צבעוני ומלא יותר, יותר דומה לזה של Tarja תנצב"ה, והיא עשויה להרשים את האוזן הבלתי מיומנת. Mario Plank יותר מאכזב: נשמע שהוא מסוגל ליותר, במיוחד כשהשירה כולה בקלין, ונדמה שהוא ממש זקוק לאופרה שתחפה עליו ותכתיב את הטון לאלבום כולו. אחד הדברים המציקים ביותר לאורך כל האלבום הוא שכמעט את כל הליינים הם שרים ביחד במקום לעבד את השיר לדואט או לנסות לשלב את קולותיהם בצורה קצת יותר מעניינת. אז מה עשינו בזה, בעצם?

שימו לב ל "The Poem" למשל, כש- Mario לא עטוף בחמימות האופראית הוא מצליח להשמע תיאטרלי אפילו ועשוי לרגש גם על גבי הליריקה הבנאלית. גם קטעי המעבר בשיר הזה לא רעים, חוץ מהעליה בטונים בפזמון האחרון שנשמעת צורמת מאוד ומושכת את השיר מטה במקום להעיף אותו קדימה אל הגראנד פינלה. ושימו לב מהצד השני ל- “Return to You” המדגים בצורה הטובה ביותר את יכולותיה של Melissa על גבי קלידים נוגים. היא מדוייקת וקולה יפה ולא מאבד מהנפח והויברציה שלו גם כאשר היא עולה לגבהים. הבלדה הזו לא היתה מביישת שום אלבום מלודי שמכבד את עצמו. אם כך כנראה שהבעיה היא בשיתוף הפעולה בין השניים, וביניהם לנגנים. באינטגרציה הסופית, בכימיה שהופכת אלבום מ"סתם עוד אחד" לאלבום השנה. משהו כאן פשוט לא מתחבר.

בסה"כ, הקצב בשירים כגון “Passing Dead End” ו- “Nothing Left” הופך את Trinity למשהו שנחמד לשמוע בנסיעה למשל, אך אם נקלף את המעטפת החיצונית היפה אין כאן הרבה בשר לנגוס בו. זה היה עשוי להיות כל כך הרבה יותר תיאטרלי ונוגע עם הפינישים הנכונים, אם כל נגן היה דוחף את עצמו למקסימום, עם קצת יותר מחשבה לכופף את גבולות הז'אנר. בנתיים, זה מתבוסס בדה-ז'ה-וו של "שמענו את זה כבר" וחבל, כי האלבום הזה לא באמת רע בפני עצמו.

"My Dark Side Home" גם הוא דוגמה טובה להבהרת הנקודה שלי: השיר נשמע כשיר מפתח באלבום, אבל הוא רק מגביר את תחושת ה"כמעטיות" כשהוא מזכיר במעט את השירים האחרים ולא מספק הפתעות. כל מה שהיה דרוש לשיר הזה על מנת לנסוק למעלה הוא קצת יותר מכל דבר – קצת יותר אגרסיות, קצת יותר FEEL, קצת פחות הרגשה טכנית ומרובעת שהוא נכתב באמצעות נוסחה מנצחת. כשלקראת הסוף הסולן שואג שלוש מילים החוצה, זה מספיק כדי לתפוס אותך. ורסטיליות היא מילת המפתח – ככל שאתה יותר מושפע אתה יותר מעניין. ככל שאתה מעז ולא פוחד לנסות – תגיע יותר רחוק ותיגע יותר עמוק.

חובבי Nightwish אולי יחגגו על האלבום הזה – אותי זה לא שיכנע מספיק. אם היתה זו להקה מתחילה באלבום הבכורה שלה – מילא, אך לאחר שני אלבומים (שגם הם לוקים בחסר מהבחינה הזאת, ושם גם הזמרת לא משהו) והחלפת חלק נכבד מהליין-אפ הציפיה לשמוע אופי מגובש יותר הופכת לדרישה. אין כאן מקוריות ואין כאן מקסימום, רק "עוד להקה שנשמעת כמו", וחבל.