Vital Remains – Dechristianize

לו האלבום הזה היה יוצא ב31 לדצמבר, 1999, הוא ללא ספק היה הסימן שזהו – סוף העולם פה – והוא רע יותר מתמיד. הרבה זמן לא שמעתי להקת דת' מטאל שעושה עבודתה בצורה יסודית כזאת, מרהיבה ואכזרית גם יחד – בכל אופן מאז שמורביד אנג'ל אמרו לוינסנט שלום לבוא שבת.

ויטאל רימיינז הם הרכב אמריקאי ותיק, אך שנותר במחתרת זה שנים. קמו ב1989 ברוד איילנד, הושפעו מכל הבלאגניסטים אשר קדמו להם כמו Celtic frost או Sodom והחליטו להיות רשעים במיוחד, לפי מיטב המסורת של הדת' מטאל העולה.

הלהקה הלכה ונהייתה כבדה יותר מאלבום לאלבום, וכאמור גם היה שינויים קשים בליין-אפ, עד התוצר המוגמר שאליו אתייחס כאל ויטאל רימיינז של 2003.

אל הלהקה חבר בעמדת המיקרופון לא אחר מאשר גלן בנטון, סולנה של Deicide השטנית, אשר מה לעשות- כולם יודו בפה מלא שעבר זמנה. אולי בנטון, בעבר אחיו התאום והרשע של ישו, כיום אמריקאי מזדקן, מנופח בכרס של בירה וצ'יפס, שכריתת הסמל של צלב הפוך, שהייתה ראש מעייניו בזמנים טובים יותר, כנראה הלכה לאיבוד בין הקפלים שלמצחו.

אך אין מה לעשות – למרות שהוא מוזנח במקרה הטוב ושמן במקרה הרע – גלן בנטון יודע עבודתו פה, והוא שואג באלבומם האחרון והחדש דנדש של ויטאל רימיינז – הלא הוא – Dechristianize – ומשמעו כמובן, הסרת-נצרות.

כאילו Deicide לא עשו דיים בלהכפיש את שמו של בורא עולם, ויטאל רימיינז ממשיכים במקום שהמנוע של אחיהם הגדולים חדל מלקרטע, נדם ולמעשה קצת מיצה עצמו- וממשיכים בסערה כאילו 1991 מעולם לא הגיע, ואלבומים כמו "Once upon the cross" מעולם לא ראו אור עולם.

להבדיל משיריהם הקצרצרים למדי של Deicide , אלבומם של ויטאל רימיינז הוא אלבום ארוך, עם שירים ארוכים, ואפילו פתיח ארוך.

אך לכל דבר יש סיבה.

האלבום נפתח בפתיח של "הו פורטונה", קטע האופרה המפורסם, שמנוגן ברקע, ובמקביל שומע המאזין השלו ותעב-נקמת-שטן לטקס המשפט של ישו, אותו נוצרי אבי נוצרי שנצלב אי שם בגולגותה עד שדמו אזל מגופו מטפטופים בלתי פוסקים.

הקטע נמשך שתי דקות כמדומני ואז גלן בנטון קוטע את המהומה, כאילו הבריון השכונתי אשר פרץ למסיבת החנונים שפיזרו את הפיצה וקוביות המבוכים והדרקונים שלהם ברחבי החדר וצועק

Let the killing begin!

בקול גרוני וחסר רחמים.

משם מתחילה המסכת האכזרית של ויטאל רימיינז. דת' מטאל מקצועי, מרהיב בתפארתו הגרנדיוזית, ולא נופל בקלישאות השטניסטיות המקובלות. מה יש לנו כאן ? וובכן, מלבד הבסיס הקצבי שמתאים כמובן ללהקות דת' מטאל אחרות – יש פה קטעי גרוב אדירים שלא יביישו גם את Dying Fetus ואף קטעים מלודיים ומלאיי רגש, שאפילו להקות פאוור מטאל אפי ימצמצו בפליאה וישאלו שוב אודות "מה הולך פה ?"

הטקסטים הם כמובן התגלמות הגהנום עלי אדמות, והאלבום מחלל הקודש הזה מפציץ בכל נקודה רגישה של ישו ואבי אביו. גלן בנטון רוחש וגועש כשטן בעצמו, הפך מוחלט למה שקיבלתי ממנו באלבומם האחרון של Deicide, הלא הוא In Torment In Hell הסתמי והמשעמם.

רוב השירה נשארת על הטווח הנמוך של הגראול, איפה שבנטון באמת מומחה, והצרחות הגבוהות שלו לא נשמעות חסרות טעם כבעבר, אלא בעיקר כעיבוי החומר הקיים, הקיצר- גבר בגברים.

בנוגע לשירים – אורכם האפי מגיע בממוצע לשמונה דקות – והפנינה שבכתר הוא השיר האחרון,

Entwined by vengeance שאורכו 10 דקות במדויק והוא באמת פאר היצירה של הלהקה.

מה שמבדיל את ויטאל רימיינז לדוגמה מלהקות אחיות של דת' מטאל רע ומרושע מהיסוד, הוא היכולת האחרונה והמפתיעה שלהם פשוט להשמע מעניינים ולא מונוטונים לאורך זמן מאד ממושך, וצריך לשמוע כדי להאמין.

אני קורא להזניח את האימוליישן האחרון, שמחוויר לעומת הפצצה השטנית הזאת, ולדבוק לאנשים שכולנו מכירים ואוהבים, והכוונה לגלן בנטון כמובן, לא משנה כמה שמן הוא.

שירים נוספים שהם מומלצים במיוחד באלבום הם "Infidel" מבשר הרעות והשיר הקצר והקולע של האלבום, “Unleashed hell” שאורכו רק 6 דקות.

ללא ספק האלבום של ויטאל רימיינז שקיימים עוד מעט 15 שנה, קובע את שנת 2003 כשנת התאוששות, ואם ההוכחה החותכת בשר ומים קדושים כאחד לא תספיק לכם בדוגמאות כמו שיבת השכל ללהקות כמעט ת'ראש שנהיו באמת ת'ראש כמו ד'ה האנטד ונוורמור ובלאק מטאל אמיתי (בעעע) כמו קאלט אוף עזאזל דופק בעורקיכם, אתם מוזמנים להתדפק על דלת משפחת בנטון המורחבת, לשבת ולהתרפק על עברם של דייסייד, בעוד העתיד של הדת' מטאל, ויטאל רימיינז, כבר כאן.