Voivod – Target Earth

אם יש משהו שאני יכול להגיד בוודאות על Voivod זה שהם בהחלט מוזרים. הגיוני ששמעתם על הלהקה אבל מעולם לא טרחתם להקשיב להם, או שדווקא כן טרחתם והתייאשתם תוך חצי דקה כי זה פשוט היה הזוי מדי. החבר'ה הללו הם צרפתים-קנדים, שזה תמיד שילוב מנצח אך מוזר גם כן בנוף ה Thrash היותר אמריקאי, תוסיפו לזה את העובדה שהם מעולם לא נשמעו בדיוק כמו Slayer או Metallica אלא נשאו בגאווה צליל משלהם שהיה די רחוק מהמטאל הסטנדרטי. מה זה רחוק? תקחו את Pink Floyd של תחילת הדרך, תחברו עם Venom ו Mercyful Fate ועדיין זה לא ישמע בדיוק כמו מה שהחבר'ה הללו עושים. לפני שהתחלתי לכתוב חיפשתי סקירה כלשהי על הלהקה באתר ולא מצאתי שום דבר, הוכחה נוספת שהלהקה נעלמה מהרדאר או פשוט לא עניינה אף אחד בעשור האחרון. אז הרשתי לעצמי לצלול לתוך הדיסקוגרפיה שלהם ולשמוע את כל מה שיצא בין ההתחלה לאלבום הנוכחי.

אז מה בעצם מוזר בהם? המון. הלהקה הזאת הם בין חלוצי ה Thrash הקנדי, כשבשנת 84' האלבום הראשון שלהם War and Pain היה היצוג הראשון של קנדה בתחום והיווה גושפנקא הולמת לת'ראש האמריקאי כשהמוזיקה שלהם בהתחלה הייתה יותר קרובה לצד החורני של המטבע, עם הזמן הלהקה עברה מטאמורפוזה די רצינית. המוזיקה שלהם התפתחה למקומות פרוגרסיבים הזוים, כשהשיא היה באלבומי המופת Killing Technology ו Diamnsion Hateross שהיו פסקול נהדר לכל מטאליסט טכנופוב ואבן פינה עבור להקות כמו Coroner ו Meshuggah ו Vektor שחייבות חלק גדול מהקיום שלהם להשפעה של Voivod. משנת 91' דברים החלו להשתבש. האלבום Nothingface לקח את כל מה שהלהקה השיגה עם Diamnsion Hateross אך הפשיט מהלהקה את כל האלמנטים הפרוגרסיבים המטאלים המעניינים ובעיקר השאיר אותם עם סאונד פסיכודלי. למרות שהוא הצליח מסחרית האלבום היה נקודת המפנה עבור הלהקה. כמו הרבה להקות באותה תקופה הם ניסו להשתלב בגראנג', אבל נראה שאבדו בינם לבין עצמם. הבסיסט Blacky (כן יש להם כינוים מפגרים..עוד כאלו בהמשך) נטש את הסירה וההרכב המשיך בלעדיו לעוד שני אלבומים די מיותרים עד לשנת 1995 בה הגיע הבסיסט/זמר Eric Forest והציל את כבודה האבוד של הלהקה בשני אלבומים נהדרים שלקחו אותם למקומות יותר Sludgeיים והזוים שהחזירו להם את הצבע ללחיים כטריו הדוק ועצבני.

כמה חבל שבשנת 2003 הלהקה החזירה את Snake ואת הבסיסט Jason Newsted שנודע בעיקר בתור הבסיסט של Metallica. השניים החזירו את הלהקה אל סאונד בנאלי ומוזיקת Hard Rock\Stoner שלמרות הנסיון והטאץ' של הלהקה עדיין היו יבשים גם אם לא רעים ולא גרדו את הימים הטובים של הלהקה. סביבות 2005 הגיטריסט Piggy נפטר מסרטן ולפני מותו הקליט את רוב חלקי הגיטרה של האלבום הבא של הלהקה – Katorz. האלבום, שיצא ב2006, עדיין לא היה מלהיב כל כך. הגיטריסט החדש Chewy לא זכה להתבלט בו יותר מדי והלהקה התפרקה לה עד לאיחוד שהגיע ב 2008 שכלל את כל שאר ההרכב המקורי פרט ל Piggy. לאחר מכן ניוסטד הצטרף חזרה לאלבום Infini מ 2009 – שגם הורכב מחלקים שהשאיר Piggy אבל היה מטאלי יותר בסאונד והיווה צעד חיובי.

מאז הוציאה הלהקה עוד אלבום של דמוים ואלבום לייב של הופעת הקאמבק שלהם וחזרה באלבום אולפן נוסף, אלבום הסטודיו ה-13 שלהם. ושמו Target Earth. כחלק מהמוזרות שלהם, גם הוא נושא עטיפה מכוערת שעוצבה ע"י המתופף Away – שאחראי מאז ומעולם על הצד הויזואלי ההזוי והמעט מחופף שלהם. אם יש משהו שמתבהר מהר מאוד היא התרומה העצומה של Blacky ללהקה. Newsted עם כל הכבוד היה בסיסט די פרווה והחזרה של Blacky מזרימה אנרגיות חדשות בלהקה ומחזירה אותם לצליל הכל כך מוכר שלהם. כבר משיר הנושא נשמע שהלהקה הצליחה לחזור ולנגן על הגבול הדק שבין ה Thrash ל Progressive, ממש כמו בימי Dimansion Hateross. מעבר להכרזה יומרנית שלי ככתב – כל מה שהיה כיף אז חזר. התופים הרועמים של Away, Snake הסולן שמיילל את נשמתו וצווח כמו שרק הוא יודע, Blacky שמוביל בבס שומנית ועמוסת דיסטורשן והגיטריסט החדש Chewy שפשוט נשמע בבית וממשיך את המורשת של Piggy ז"ל בצורה יותר ממוצלחת.

Kluskap O'Kom השיר השני נפתח בזימזומים בעלי אופי מיני מעט ומתפתח לשיר Voivod יפהפה, כבר פה מתחיל להתבהר שהלהקה לא באה להתעלק על ימי העבר – אלא לחזור אליהם בצורה מהנה. השיר בנוי נהדר ולקראת ה C-Part הוא רק מעלה הילוך לסחרור סיום מפואר. למרות השם המפגר ,Empathy for The Enemy שנפתח בזמזומי סיטאר מוריד הילוך, אבל מצליח גם הוא להפנט עד כדי כך שאתה שוקע לחלוטין בקול של Snake שעובר בין צלילות לחספוס ל C Part הזייתי קלסטרופובי. Mechanical Mind ששוחרר כבר לפני, קצת יותר קשה לעיכול ופרוגרסיבי יותר מאחיו לאלבום, אבל אחרי כמה שמיעות התאהבתי גם בו. Warchic ממשיך את אותו קו וגם אם מייגע קצת הוא מצליח לשמור על עניין. Resistance הוא שיר רוק אנד רולי, קצת פחות מרשים ומחזיר אל האלבומים הקודמים של הלהקה שפחות הרשימו אותי, אבל הוא מרוויח אצלי מקום של כבוד בזכות סולו גיטרה נהדר ובניה נהדרת כמו שאר השירים באלבום.

Corps Étranger (גוף העולם או משהו שכזה, תשאלו את פלאטו שרון) הוא השיר הראשון אי פעם של הלהקה בשפת האם שלהם, הלא היא שפת האהבה – הצרפתית, שיר קצבי ות'ראשי שהדבר היחיד שרע בו זה שאנחנו לא מבינים מה נאמר בו. Artefact קצת מעייף, אבל מי שהתייאש יכול להרגע – Defiance הוא ה Intro ו Outro של האלבום וסיום אינסטרומנטלי מסכם לחוויה שבאלבום הזה.

הרלוונטיות והתרומה של הלהקה הזאת מעולם לא היו בספק בעיני. הם קשישים שרובם מתקרבים או עברו את גיל 50 שלמראית עין עברו מזמן את השיא שלהם, אבל הצליחו כנגד כל הסיכוים ליצור מתוך כיף טהור אלבום מטאל נהדר, כזה שנותן תקווה לכל מטאל שונה מעט, ל Thrash וללהקות ותיקות שמזמן כבר ויתרו על לנסות ולהמציא את הגלגל מחדש. הרענון בהרכב בדמות הגיטריסט החדש והבסיסט החוזר ככל הנראה היו זריקת המרץ שהלהקה הייתה זקוקה לה כל כך וזה מה שהוביל לאלבום המצוין הזה. מי שלא מכיר – זה הזמן ומי שהכיר אותם והתייאש מאז Nothingface, זה בהחלט הזמן לחזור, מדובר באלבום הראשון המצוין של שנת 2013 וחוויה שלמה שכבר הספקתי לחרוש עליו בערך כ11 שמיעות. אם לא אהבתם Voivod לא תתחילו כאן, זה לא Thrash קלאסי, זה לא ממש Progressive Metal וזה הרכב שמאז ומעולם זרם לאן שרק התחשק לו ולא נכנע לשום משבצת סגנונית או מוסכמה מטאלית כזו או אחרת. אז כן הם עדיין מוזרים, אבל אתם יודעים מה? גם אני.