W.A.S.P. – Babylon

את W.A.S.P אתם כבר בטח מכירים – הלהקה שכבר תפסה לעצמה מקום של כבוד בקרב האולדי'ז היקרים שלנו, אולי איפשהוא בשוליים ולא במרכז הבמה, אבל עדיין חיה ובועטת אחרי שני עשורים של פעילות. קצת קשה לחוות דעה עכשווית על להקות ותיקות כאלה, שכבר מחזיקות במספר לא מבוטל של אלבומים. אם נשווה את האלבום האחרון של להקות מסוג זו לתור הזהב אי שם בשנות השמונים (ה- "Early Days" בלשון Maiden) – כולן ייפלו. אין מה לעשות, היה משהו מיוחד באותה תקופה, משהו באוויר ובאווירה של אז שתיבל את האלבומים של אותה תקופה בניחוח אחר. זה כבר לא אותו דבר, וכל אלבום של להקה אהובה וישנה כבר לא יהיה "The Number of the Beast" החדש.

אחרי שני עשורים של פעילות בהן W.A.S.P הוציאו אלבומים בקצב מטורף של אלבום בכל שנה-שנתיים ו- Babylon הוא כבר ה-18 במספר, לא ציפיתי להפתעות מיוחדות. ולמען האמת, גם לא רציתי – תנו לי את המוזיקה הטובה שאתם עושים, בלי חידושים, בלי המצאות. ו- W.A.S.P מספקים בדיוק את זה: אותה להקה אהובה שהביאה לנו שירים לוהטים ופרובוקטיביים כמו "Animal", ומצד שני אלבומים מלאי תוכחה כמו "The Crimson Idol", מביאה לנו עוד אלבום במיטב המסורת. הם לא מנסים להמציא את עצמם מחדש, ולא מנסים לחפש כיוונים בכוח. אותו המקרר וגישה לא כל כך שונה. אבל היתרון של האלבום הוא גם החסרון שלו: לא הבנתי למה להתרכז באלבום החדש כשיש לי 17 אלבומים אחרים, שחלקם אף טובים יותר, לחגוג עליהם. להקות כמו Iron Maiden מנסות איכשהוא לחדש. השירים ארוכים ואפיים יותר, נעשה נסיון לתיאטרליות מסויימת. Metallicaלהבדיל, אחרי תקופה ארוכה וממש לא מוצלחת, ויתרו על הנסיונות והחליטו לחזור למקורות. אז נכון, לא רציתי חידושים מ- W.A.S.P, והם עושים את העבודה יופי (אין ספק שזה אחד האלבומים הבולטים השנה), אבל אינני יודעת אם בסופו של יום, לא אבחר פשוט לשים Best of"" במקום את האלבום החדש.

Babylon מתיימר להיות קונספט, משהו על פרשי האפוקליפסה. הרעיון הזה כנראה הלך לאיבוד איפשהוא בביצוע, משום שהן מבחינת המוזיקה והן מבחינת הליריקה – הקונספט ממנו והלאה. שלא כמו ב-"The Crimson Idol", אלבום הקונספט המזוהה ביותר עם הלהקה עד כה, בו הורגש הקונספט בצורה מאוד ברורה, כאן הקונספט הרבה פחות זועק לשמיים. נכון, יש כמה שירים על נפילתה של בבילון, אבל בין לבין יש גם שירי אהבה במיטב המסורת הכבדה ("Crazy", "Live to Die Another Day") ואפילו שתי גרסאות כיסוי – "Burn" של Deep Purple מקבל כאן עדנה מחודשת, מינוס סולו ההאמונד אבל עם הרבה אנרגיות חדשות ומגניבות. Blackie Lawless, הקול והאגדה, נשמע מצויין על השיר הזה, מצד אחד שומר על הנוסטלגיה ומצד שני מכניס את הטאץ' האישי והידוע שלו. עוד שיר קלאסי שזכה למחווה הוא "Promised Land" הידוע של Chuck Berry, שמנסה להשאר נאמן למקור וגם מצליח לא רע, רק בגרסת ההבי. גם מקומה של הבלדה התורנית לא נפקד בשיר "Godless Run" שלטעמי דווקא די חסר ייחוד ויותר מדי מזכיר את "Heaven Hung in Black" מהאלבום הקודם, אבל הפיצוי מגיע בגיטרות נפלאות בשירים דוגמת "Thunder Red" האנרגטי והתוסס.

האלבום בכללותו קליט וכיפי, כמו שאלבום של W.A.S.P (וכל להקת רוק כבד משנות השמונים שמכבדת את עצמה) צריך להשמע. מצויין לנקות איתו את הראש, אבל הוא לא גורם לך לחשוב יותר מדי, ואם המטרה של הלהקה היתה ליצור קונספט מחושב – הרי שהמטרה נכשלה. בכוונה איני רוצה להשוות את Babylon לאלבומים הישנים. לא יהיה זה הוגן להשוותו לקלאסיקות הידועות שתפסו להן מקום של כבוד בפנתיאון הרוק הכבד, או לתוצרים נוטפי הסקס שהלהקה התאפיינה בהם באלבומים הראשונים. אבל בהשוואה לאלבום הקודם משנת 2007 – Dominator לוקח ובגדול. האמת הפשוטה היא ש- Dominator הצליח לעשות לי משהו, בעיקר באיזור החלציים. האלבום הזה, שמלא בתשוקה לחיים עצמם, גרם לי לרצות עוד ומהכל – ליריקה שהתענגתי עליה, מוזיקה שנכנסה עמוק פנימה וגרמה לי להתאהב בה. Dominator פשוט גרם לי לרצות ולשמוע עוד מהלהקה. אז Babylon הוא אולי אחד האסים החזקים השנה, ובטוח יגרום לכם לכאבים בצוואר מרוב הד-באנג, אבל בכנות, חוץ מהעובדה שמשהו התפספס בקונספט, יש גם טובים ממנו.