W.A.S.P – Dominator

כסף זה לא הכול בחיים. רוצים הוכחה? תקשיבו לאלבום החדש של להקת המטאל האמריקאית הזאת, ותבינו.

W.A.S.P הוקמה שנתיים לאחר להקת הבי מטאל אמריקאית חשובה אחרת – Manowar, ב 1982, וכמה שנים לאחר הקמתה היא כבר נחשבה לאחת מלהקות המטאל הגדולות בארה"ב. זה התחיל עם הרבה רעש, סולן הלהקה בלקי לאולס נודע בהופעות השערורייתיות שלו, יריקת דם במהלך ההופעה, הופעה עם מכנסיים שכל חלקם האחורי גזור- מה שהותיר את ישבנו מאוורר קשות, וכו'. ב 1984 הגיע השיר הנודע: "F**k Like A Beast", שהורד מאלבום הבכורה של הלהקה עקב לחץ על חברת התקליטים, וארה"ב השמרנית רתחה, טיפר גור, אשתו של אל גור, סגן נשיא המדינה לעתיד, עמדה אז בראש קמפיין ענק לצנזור המוזיקה, ו W.A.S.P הפכה להיות אחד המטרות המועדפות עליה. מה זה עשה? W.A.S.P מכרו הרבה אלבומים.

בסופו של דבר השערוריות נמוגו קצת, ונתגלה שיש מאחרי כל הרעש גם מוזיקאים מוכשרים, האלבום The Headless Children גילה לעולם שחברי ההרכב יודעים לנגן, והם גם יודעים ליצור הבי מטאל קודר ואיכותי. האלבום שאחרי – The Crimson Idol, גילה עוד כמה דברים לעולם – בלקי לאולס הוא בעצם הלהקה, שאר ההרכב מתחלף סביבו, ומדובר במגלומן של ממש. התגובות לאלבום נעו בין הערצה והפיכתו ל The Wall של עולם המטאל, לבין לעג קיצוני שטען שהשתן עלה ללאולס לראש.

ואז חל המפנה. בשעה ש Manowar ממשיכים בדרכם, שרים על חרבות, דרקונים ופוזרים, W.A.S.P שיקפה את האופי הדי לא יציב, וכנראה מאד דכאוני של לאולס, הלהקה עברה מאלבום לאלבום ומסגנון לסגנון בלי שום קו יציב, הם קדו קידה ל Nine Inch Nails באלבום K.F.D, חזרו לשורשי ההארד רוק באלבום Helldorado, ועשו המשך ישיר ל The Crimson Idol בדמות האלבום בעל שני החלקים – The Neon God. ובינתיים מכירות האלבומים ירדו, והלהקה עברה מחברת תקליטים אחת לשנייה, ו Manowar? הלהקה הוציאה בערך 30 DVD, אלבום אחת ב 5 שנים בממוצע, והמשיכה למכור כמויות אדירות של אלבומים באירופה, למרות שבכל אלבום שלה בעצם היו 5 שירים בדרך כלל.

השנה היא 2007, Manowar הוציאה השנה את Gods Of Metal, אלבום קונספט, שבו כרגיל בעיקר קטעי מילוי ומעט מאד שירים, הרבה כסף נשפך כאן על ההפקה, על החוברת, על הציורים, על הפרסום, והאלבום מוכר כמו משוגע, כל גרמני או איטלקי שמכבד את עצמו כבר רץ לחנויות כדי לקנות את האלבום. ו W.A.S.P? בשקט בשקט, עם תקציב קטן, הפקה צנועה, וחברת תקליטים לא ממש מוכרת, היא הגיעה מאחרי Manowar, הסתכלה לצדדים – ובעטה להם בביצים כאילו אין מחר.

Dominator הוא, מעל הכול, חזרה לימי The Headless Children, כלומר הבי מטאל אמריקאי מסורתי, שמתבסס בעיקר על יכולת נגינה והרבה פחות על שטיקים, השירים יחסית קצרים, לא מורכבים, ובכל זאת הם מצליחים להרשים בכל רגע ורגע בזכות דבר אחד פשוט – הם שירים טובים. לאולס תמיד ידע לגייס כשרונות של ממש מסביבו כנגנים, ולמרות שאלו החדשים בהרכב, המתופף והגיטריסט, אינם מוכרים יותר מידי, כבר אפשר לסמן אותם כשניים מטובי הנגנים במטאל המסורתי כיום.

האלבום פותח עם Mercy, שיר ראשון שנותן את הטון לקונספט שמלווה את האלבום. לאולס מדבר הפעם על ארה"ב, הוא מוחה על נשיאה המאד לא פופולרי בימינו, ובעיקר מתרכז בדרך שבה המעצמה משפילה מדינות קטנות יותר ללא רחמים. לאולס אמנם עושה כאן מטפורה ליחסים בין בני זוג, אבל כשהוא אומר Bush בשיר השני, אתה בהחלט מבין למי הוא מתכוון. המוזיקה היא הפשטות בהתגלמותה, שתי גיטרות, בס, תופים וקצת סינת' שמלווה את העסק, זה הכול, וזה מה שגורם לזה לעבוד.

גם בשיר השני – Long, Long Way To Go יש את המרכיבים הנכונים, פשטות, אנרגיה, כבדות, ויכולת נגינה מרשימה ביותר. יותר מהכול זה עובד כי יש כאן אינטגריטי, לאולס לא בא לחרטט, הוא בא לעשות מטאל אמיתי וישיר, ובגלל זה הדברים עובדים.

Take Me Up הוא שיר שיכול היה להיכנס ישירות ל The Headless Children אי שם ב 1989, הכבדות משולבת באנרגיה רגשית ולא מעט פאתוס, אבל זה לא סוג הפאתוס של Manowar, זה באמת נשמע כמו אדם כואב, מתוסבך, שמכניס את הרגשות שלו לגבי המין השני לתוך השיר, וזה נשמע משכנע.

ככל הנראה השיר הכי מדובר באלבום, ובצדק, הוא הבלדה Heaven's Hung In Black, שורה שאמר הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן לאחר ששמע על תוצאות הקרב בגיטסברג במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, למעלה מ 10,000 אמריקאים מתים. הפעם לאולס לוקח את זה לסיפור על חייל אמריקאי בעיראק, פצוע קשה ומנותק משאר הכוחות. מהפתיחה המינורית שבה הקלידים מנגנים את הלחן של 'When Johnny Comes Marching Home, שיר מסורתי ממלחמת האזרחים, ברור כי מדובר כאן בשיר מונומנטאלי שיכנס ללקסיקון של עולם ההבי מטאל. בשבע הדקות שנמשך השיר אפשר למתוח לא מעט השוואות ל The Wall של Pink Floyd, כולל שני לידים שהם מהטובים ששמעתי כבר הרבה שנים. האחרון מהשניים נושא איתו כל כך הרבה כוח שקשה שלא להתרגש. ללא ספק, אם זה לא השיר הכי טוב שכתבה הלהקה, הוא בהחלט בשלישה הפותחת.

זה ממשיך טוב, Teacher הוא עוד שיר לא מסובך ומלא אנרגיה שיכול היה לשבת באלבומי הלהקה משנות השמונים, והשיר האחרון – Deal With The Devil הוא מטאל/הארד רוק מקפיץ ואיכותי.

אז שוב לנקודה הפותחת, ל W.A.S.P אין היום הרבה כסף. אין להם תקציב ענקי להפקה, לא לחוברת שבדיסק ולא לחברת תקליטים ענקית. אבל הם עדיין עשו כאן אלבום שמוחק מהמפה כמעט כל אלבום מטאל מלודי אחר שיצא ב 2007, בקלות את זה של Manowar נוטפי המזומנים. זה האלבום הכי טוב שההרכב הזה הוציא כבר כמעט 20 שנה, וקשה לי לדמיין מישהו שגדל על הלהקה, או סתם אוהב הבי מטאל, שלא יעריך אותו כמו שאני מעריך.

אז בלי יותר מידי שטיקים, בלי יותר מידי רוח, הגיע אחד האלבומים הטובים של 2007, וכדאי מאד להקשיב לו.