Warrel Dane – Praises To The War Machine

Warrel Dane, הסולן של אחת מלהקות המטאל המצליחות כיום, Nevermore, עומד בפני צומת חשובה בקריירה שלו – הלהקה שלו מצליחה יותר מאי פעם (עובדה, היא מגיעה לישראל בעוד כחודשיים… חה!), מתפתחת יפה מבחינה מוזיקלית, ונראה כי הוא תיכף יהיה בפסגת הקריירה שלו מבחינת היותו סולן של מפלצת מטאל. מצד שני, אלבום הסולו הראשון של Warrel Dane מציג אותו כיוצר מגוון הרבה יותר ממה שחשבנו ואולי בעצם עדיף לו… לעזוב את Nevermore?

רגע רגע, לפני שאתם מתנפלים עלי בצרחות אימה, תנו לי להסביר: Nevermore היא אחלה להקה, בזה אין ספק. בתור להקת מטאל מובילה, היא בהחלט נמצאת גבוה בסקאלה, ולא רק שלי. היא מצליחה למזג היטב בין פאוור מטאל, פרוגרסיב, ואפילו דת' לכמה רגעים. אלבומיה מוכיחים שמדובר בלהקה מקצוענית לעילא, כזו שכל אחד מנגניה שולט בכלי שלו בצורה מוחלטת, והמוזיקה שהם יוצרים היא היתוך איכותי לגמרי.

אבל יש משהו בעייתי מאד ב-Nevermore – אין לה את זה. מה זה זה? אין לי מושג, אבל אני יודע שיש ללהקה את "זה", כשאני שומע את זה. מדובר במרכיב ההכרחי שהופך להקה לנצחית, למשהו שכולם מכירים, וכולם יזכרו. Pantera, Sepultura, Metallica, להן היה את המרכיב הלא ברור הזה (למרות שאין ספק ש-Metallica איבדו אותו לחלוטין), אבל ל-Nevermore לא היה שום רגע בשום אלבום שיכולתי לשים עליו את האצבע ולומר – "הנה! עכשיו הם מוכיחים שהם יכולים להופך ללהקה מובילה באמת."

כשחושבים על העובדה הזו, פתאום זה נראה כל כך ברור למה Nevermore לא הפכה להיות להקה מובילה כל כך כמו להקות אחרות. הרי יש לה את כל הכלים – היא נגישה מספיק בשביל כל סוגי הקהלים, ובתקופה בה המטאל הופך פופולארי (כמעט כמו בימים הטובים של שנות התשעים) תודות להרכבי ניו מטאל ואימו נוראיים, Nevermore בהחלט יכולה להיות הנציגה של הסגנונות היותר מעניינים בסצנה. אבל משהו עוצר בעדה, ומונע ממנה להפוך ללהקה המובילה שהיא אמורה להיות, וכנראה רוצה גם להיות.

והנה מגיע לו Warrel Dane, הסולן המאד מוכשר של Nevermore, ומשחרר אלבום סולו מעולה, כזה שיוכל להעמיד אותו בשורה אחת עם הרכבי מטאל פופולאריים, אבל לא בצורה מביישת בכלל – אלבום הסולו שלו לא מציג אוות בתור איזה יוצר אימו מלוקק, אלא בתור יוצר בוגר, מפתיע בכנותו, מרשים ביכולות הכתיבה שלו, ויותר חשוב מהכל, אחד שיכול באמת להשאיר חותם על עולם המטאל.

הטקסטים הפוליטיים-חברתיים של Nevermore תמיד הלכו לאיבוד מבחינתי בתוך הרצון של חברי הלהקה להוכיח שהם יכולים לנגן הכי טוב שאפשר ולכתוב קומפוזיציות מסובכות אבל נגישות באותה נשימה. המאבק התמידי שלהם בתוך עצמם מאפיל על המסרים שהם מנסים להעביר בליריקה שלהם, אבל Warrel Dane מציג צד אחר שלו באלבום – הצד האיטי, המהורהר, המבוגר ומפוכח יותר. השירים איטיים וקצרים, והטקסטים נעים בין האישי (ולפרקים, אישי מאד) לבין החברתי, כשהממשל הנוראי של ארה"ב מקבל את מנת חלקו בצורת כמה פנינות טקסטואליות, בעיקר השיר השלישי, "Obey".

אין אף שיר באלבום שעולה על חמש דקות, ואין אף שיר שלא מציג את Dane כזמר שהבין מה המיקוד שלו, איפה הוא צריך לשים דגש כזה או אחר. לצד שירים חביבים פלוס כמו השיר הראשון, "When We Pray", שמציג C-Part מעולה, אפשר למצוא שירים שהם לא פחות ממושלמים – "Your Chosen Misery", בלדה מהפנטת, עם פתיחה יפיפייה וריף מטאלי פשוט אבל אפקטיבי כל כך לקראת הסיום, "Patterns" הגרובי במיוחד ו-"Brother" המצמרר, שאין הרבה מילים לתאר אותו, שכן הוא פשוט שיר… ובכן – מצמרר. Dane נשמע צלול ומפוקס, לרגעים מזכיר את Geoff Tate האגדי, ולרגעים אף מצליח להגיע למקומות מרגשים יותר מאליליו, תודות לרגש שהוא מצליח להכניס לביצועים שלו.

לא האמנתי שאגיע לכתוב שורות כאלו, אבל באלבום הסולו שלו Warrel Dane מוכיח שיש לו את זה, ומוכיח את זה בצורה הטובה ביותר. אני בטוח ש-Dane לא יעזוב את להקת האם שלו רק בגלל אלבום הסולו הזה, אבל התקווה האמיתית שלי מ-Praises To The War Machine היא שהוא יביא את הבגרות והרגש שהוא מצליח לזקק אל אלבום הסולו הנפלא שלו אל תוך האלבומים הבאים של Nevermore. כי אם זה יקרה, אז באמת נדע אם Nevermore היא הלהקה האגדית שהיא רוצה להיות, ובאמת נדע אם Warrel Dane ייכנס לפנתיאון המכובד של סולני המטאל הגדולים ביותר. לפי אלבום הסולו שלו, הוא התחיל לצעוד את צעדיו הראשונים בדרך לשם.