Warsore – Re-Opened Wound

אוקיי, הגיע הזמן להתעמת עם הציבור.
פעמים רבות מאשימים אותנו, חובבי הגריינד לסוגיו, שאנו, איך לומר, סלחניים מדי. נבצרת מבינתם של חובבי סגנונות מטאל רבים אחרים, מה פשרו של טוב הלב שלנו כאשר אנו מאזינים בהתלהבות אין קץ לשירים שהקולטו (המילה "הופקו" בוודאי תעורר במעיהם של אלו בחילות קלות למשמע המושג המקושר לרוב עם אולפנים כלשהם ברחבי שוודיה בהקשר לגריינד עליו אנו דנים כאן.) במקלטים שכוחי-אל על גבי טרנזיסטורים מזדמנים, כיצד אנו מפזזים אנה ואנה במהלך שירים שאורכם אינו עולה על חצי דקה, לצלילי ריפים בסיסיים עד בושה, תיפוף מונטוני ומשתנה מעט יותר ממשחק פינג-פונג ער בין שני סלעים, וכמובן, סולן שלא יודע לעשות צרחות וגרגורים מקצועיים. כן הבנתם נכון, צרחות. מקצועיות.

מה הוא סוד הקסם?! מה עשו הרכבים מצחינים אלו שיהיו ראויים ליחסנו האוהד?! מענים עצמם אותם חובבי מטאל "מוזיקליים", ולאחר הרהור שאורכו ההממוצע כאורכו של מחצית שיר-גריינדקור טיפוסי, ניגשים אלו האחרונים להטחות בוץ בשם המוזיקה, הטכניקה ודעת הקהל הארצית\עולמית על המטאל. "בגללכם העולם חושב שכל המוזיקה שלנו נשמעת ככה, אינפאנטילים!"

אינני מתכוון להכחיש שבטיעונים אלו קיים צדק מסוים לגבי חלק מהרכבי הגריינד, ובוודאי שלא לכלל, שכן קיימות להקות גריינד רבות המנגנות מוזיקה מורכבת, מופקת כהלכה, מקצועית ומה לא… אך מכיוון שאנו עומדים בפני הכרות משמחת דווקא עם להקה מהסוג הראשון המתואר, הרשו לי לציין את תשובתי למתלוננים כבר בתחילת דרכנו- למי אכפת, ותחנקו עם הפלצנות המוזיקלית שלכם, ילדי ג'אז ארורים.

כאמור למעלה, מצטיינת warsore בנגינת הגריינד הכי בסיסי, רועש, קצר, ולא-טכני האפשרי. אולדסקול-גריינדקור, הילד הממזר והפוחז קלות של ההארדקור והמטאל. גריינדקור כפי שנגנו אותו פעם פעם, כשרק הגיח לאוויר העולם עמוס השנאה המלחמה והזוועות. האלבום המחודש שלפנינו, מציג חומרים ישנים של הלהקה, דמו וקטעים מהופעה חיה, שגובלים בסאונד בלתי ניתן לשמיע בשל חוריניתו. כפי שבוודאי כבר נחשתם, הלהקה המתה זה מכבר לא שינתה רבות את סגנונה במהלך השנים, ולכן אלבום זה הוא דוגמא מופתית לאופיו של ההרכב, ומכיוון שיוצא הוא בימינו אנו, אין כמוהו כשער לעולמו המוזיקלי.

במהלך חייה, זכתה warsore למעמד של אגדה בתחומי הגריינדקור-אנדרגראונד, כנראה בשל היותה ייצוג מוחלט של תמצית הסגנון- הוסיפו מים לכל שיר שלה, והרי לכם אלבום גריינד שלם. כן כן, להרבה מן שירים אין אופי ייחודי ומוחץ שתזמזו כל הדרך אל הבית, מביטים אל הקשת הפורצת לה בפתאומיות מבעד לעננים. מה שיותר סביר במקרה זה הוא, שתנסו להבין מה אתם מוצאים במוזיקה הזאת, ומתוך חוסר תשומת לב\ייאוש בל יתואר, תתקעו בקיר בטון. הריפים לא קליטים, לא תמיד הכי ייחודיים שאפשר (בלשון המעטה…), וכוללים ריפי מטאל\הארדקור שכנראה אפשרי לחבר לאחר למידה של כ-חודש על גיטרה. קלאסית. ההפקה מחוספסת כמלכודת זבובים חדשה, התיפוף נשמע כמו כדור המקפץ על הקרקע באמביציה ובקולות רמים מדי והסולן פשוט מחרחר וצווח בצורה גרונית ובהמית כבחור העושה זאת להנאתו בחדר האבטיה שבביתו בזמן המקלחת. כלומר, בדיוק כמוך. המסר של הלהקה הוא מעין מסר אנארכסטי-הומאני שטחי, עם סמל A האנרכיסטי הנצחי בלוגו, ופוזת צדק חברתי מהולה בהרג שוטרים. לא עמוק במיוחד, אבל מעט כובש, אם תשאלו אותי. השירים עצמם, אורכם כחצי דקה לחתיכה, פחות או פחות יותר.

בנתיים,לכאורה, מצטיירת תמונה עגומה מאוד לגבי פועלה של הלהקה בעני אלו שעדיין לא קלטו את כל החכמה, ובהתחשב בפיסקה הפותחת את סקירתי זו, הם בוודאי שואלים עצמם מתי יגיע הפרגון. הנה.
הסוד האמיתי הוא כזה- יש משהו בהפקה המלולכלת, בריפים הפשוטים, בסולן הלא ברור, שהופך את כל הנימוקים הללו לנימוקים המשבחים את הלהקה "בזכות" ולא "למרות".
אולי דווקא בגלל שהיום הכל כ"כ מתוחכם, כולם אמנים, כולם "יודעים לנגן", כולם "יוצרים משהו חדש", וכולם, אבל כולם, מקלטים בשוודיה מאיזשהי סיבה, להקה כמו warsore מעלה חיוך על שפתיי. סוף סוף להקה המבצעת באופן מושלם את הבסיסי ביותר.

במהלך כל הדיסק מצליחה הלהקה לעורר את התחושה הנושנה ההיא, שהיוותה חלק מהמשיכה הראשונית שלי למטאל ולגריינד מאוחר יותר- התחושה בה מקפצים על ראשך, ואילו אתה נהנה מכל רגע.
דיסק ברוטאלי, פשטני, כיפי. אתה נסחף אחרי הדבר הרועש הזה, אחרי הפשטות הזו, פשוט מכיוון שזוהי ההשתלחות הבסיסית ביותר בכל מה שרגוע ושקט. הוא לא אינטלגנטי במיוחד, לא מחדש שום דבר, ומכאן גדולתו- התמסרות טוטאלית, תמיצת קצב הטק-טק-טק הסוחף, הגיטרות השמנות, הבאס המלוכלך והסולן המגורגר כאילו אין מחר, הכל דחוסים להם בפזמוני גריינדקור קצרצרים. התמסרות למהות של מה שאהבת פעם, כששמעת דת'\בלאק\גריינד\ט'ראש\ענעארף לראשונה. אותו מלמול אידיוטי-"שיואו…זה הדבר הכי כבד ששמעתי בחיים. זה פשוט נותן בראש!" וכאלו הם warsore- נותן בראש-קור.

אז נכון שלאותם מתלוננים האלבום לא יקרוץ גם בעוד מאה שנה, והם ימשיכו להתאמן על הכלים שלהם ויגדלו להיות צ'אק שולדינר הבא, כולם כאיש אחד. ונכון שבתחילה חשבתי לסיים את הסקירה במשפט "למורעלי אולד-סקול גריינד בלבד!" אבל במחשבה שניה, לאלו מכם הזקוקים לפעמים לבעיטה טובה בראש, ואני יודע שכל אחד צריך אחת מדי פעם, אני קורא להשיר מעליכם קצת בגרות, ולהתחיל לרוץ בחדר במעגלים.
יותר חכמים לא תצאו מזה, אבל כיף כזה לא היה לכם לפחות מאז הבר\בת-מצווה.