1. B-Movie Babylon
  2. Return of the Living Dead
  3. Runnin' Down a Dream
  4. I Love to Say Fuck
  5. My Demise B.C.
  6. Skeletons A.D.

חברים, אני חושבת שאני מזדקנת. אז פעם אהבתי Murderdolls, אני מודה. פעם Marilyn Manson היה האומן האהוב עליי, וחשבתי ש-Nirvana היא הלהקה הכי כבדה עלי אדמות. קורה, מתבגרים. הקראש הקצר שהיה לי על Murderdolls עבר די מהר – אז נכון, המוזיקה שלהם נחמדה, ונכון, אני עדיין רוצה להתחתן עם "Die My Bride" ברקע כשיר החופה, ואפילו גרמתי למוכרים בחנות ממנה קניתי את האלבום לקפוץ בשמחה ובצעקות "יש! הרוק חי!" כשהם ראו שיש אנשים שעוד מעיפים מבט לכיוון אגף המטאל בחנות. אבל, וזה אבל גדול – בשונה מ-Nirvana ומ-Manson שתמיד יהיו עבורי איידולים במידה מסויימת – Nirvana בגלל קולו השרוט מהירואין של קוביין וההעזה, וManson בזכות האקסצנטריות המתפרצת, התכנים המטורפים והליריקה המופתית – מ- Murderdolls ירד לי די מהר.

זה מאוד פשוט: יש לי חיבה מסויימת ללהקות שמתלהבות מעצם העובדה שהן עושות מטאל – Lordi למשל באים לי בטוב, אבל כשלהקה לוקחת את עצמה ברצינות מצד אחד, ומצד שני שרה על יצורי אופל באותה רצינות תהומית – זה כבר מתחיל להיות מגוחך. אז למה כל הדיון על Murderdolls? משום ש- Wednesday 13 הוא הרכב של הסולן Joseph Poole, שהוקם ב-2005, זמן לא רב לאחר ש-Murderdolls השתתקו. ואם ל- Murderdolls שזכו לחיים קצרים מאוד בתעשיה, עוד היתה לי חיבה מסוימת (שחלקה, עליי להודות, היתה כרוכה בעובדה שעוד הייתי בשלב גילוי הגבולות של המטאל והוקסמתי מכל מה שצעק לי באוזן) אז היום, באמצע שנות העשרים שלי, אני רואה את Wednesday 13, שבסך הכל ממשיכים את הסגנון הזה – בצורה שונה לחלוטין.

דווקא השיר הפותח, "B-Movie Babylon" היה נשמע אפלולי ומבטיח. גם "Runnin' Down A Dream" נשמע לא רע, קצב סבבה, דיסטורשן סבבה. יותר מדי מוזיקה אין כאן חוץ מהתחרעות טוטאלית על פאוור קורדס פתוחים – אבל התכנים, אוי התכנים. הייתי עוד יכולה לסלוח על האינסטנט המוזיקלי לולא אוסף המילים חסרות המשמעות. "I put the pedal to the metal" היא רק דוגמה. וזה רק הולך ומדרדר, שימו לב לעומק בשיר "I Love To Say Fuck" – ששמו כבר מעיד על תוכנו: "And I don't care if you're my mother / Or my motherfucking father / I could really give a fuck now / This ain't my mother fucking problem". נו באמת. ואם זה לא מספיק, הגיטריסט (במרכאות) מתעקש לקחת סולו, וזה כואב.

רגע, זה לא נגמר. "My Demise D.C" הוא ה"בלדה" של ה-EP. בואו נסכים על משהו: זמר חסר יכולות ווקאליות – שלא ינסה לשיר בלדה. זה סתמי. זה לא מגיע לאף מקום. זה שטוח. גם ככה האקורדים לא מובילים לאף מקום והפריטה נשמעת כמו ילד בכיתה ד' שרק לקח גיטרה ליד בפעם הראשונה. "Skeletons A.D" גם הוא "בלדה" ומשתמש במהלך הרמוני שכבר נטחן מכל הכיוונים ללא התפתחות מעבר לכך. אל תחפשו כאן ריפים, התפתחויות, הפתעות, או חלילה – סי פארטים. אין. כלום. השירים נגמרים באותו מקום בהם התחילו, כמו ללכת במדבר, כך היא חווית ההאזנה ל-Bloodwork.

אז אין לי בעיה עם להקות שעושות מוזיקה "מפחידה" או "טינאייג'רית". גם אין לי בעיה עם השואו המורבידי שהן מתאמצות להשיג. אבל יש כאלה שעושים את זה טוב, למשל Rob Zombie, למשל Marilyn Manson, למשל (ולהבדיל מבחינה סגנונית) King Diamond . אבל לא Wednesday 13. אין להם לא מוזיקה ולא תוכן להשען עליו ב-EP הזה. אחרי Murderdolls הייתי מצפה לרמה אחת קדימה, אבל זה לא קורה כאן. אולי מטאליסטים צעירים יותר יצליחו להתחבר לזה בגלל השפה והלחנים הפשוטים והישירים, אבל לי פשוט חסרה כאן בגרות ועומק.