Weinhold – Below The Line

אם היו מוציאים את אלבומיהם היום, האם עדיין הם היו נחשבים יצירות מופת? כלומר, אפילו אם הייתה להקה כמו לד זפלין, רק בשביל הדוגמה נקרא לה "Deep Purple" שהייתה עדיין יוצרת אלבומים משובחים כמו Machine Head או Fireball, או נאמר, In Rock, האם עדיין – 35 שנה אחרי צאת האלבומים האלה, היה יוצא אלבום כמו Led Zepplin II ונחשב לקלאסיקה? לא. כי הוא לא רלבנטי כבר. המוזיקה של לד זפלין הייתה פורצת דרך ושברה את אמות הסיפים נכון ל-1970. היום אם להקה כמו לד זפלין, או אפילו לד זפלין עצמה, באמצעות סיאנס מאד מסובך אני מניח, יצליחו להוציא אלבום של ההרכב המקורי כקאמבק, אבל בדיוק באותו סגנון של ה-Early Days, אני די מניח שלא היו שמים על כך את היחס מלבד הפובליסיטי הפרוע שאלו לד זפלין. אבל הם את שלהם עשו מבחינת אמירה מוזיקלית. מכאן זה למחזר חומר לעוס. כביכול כמובן.

המקרה של Weinhold הוא דומה. רק ש-Weinhold הם ממש לא לד זפלין. השם Weinhold או Jutta Weinhold – הוא שמה של זמרת שגדלה וחונכה בלהקת ההבי מטאל / הארד-רוק Zed Yago הגרמנית, שבעצם מלבדה היו רק דורו פש (Warlock, Doro) וסבינה קלאזן (Holy Moses) הזמרות היחידות בגרמניה המפולגת משתי צידי חומת הברזל הקומוניסטית. הלהקה מאז התפרקה במאבק משפטי, לא ברור אם הוא יותר לא נעים או לא מעניין, וג'וטה שלנו המשיכה בקריירה שלה עם חלק מיוצאי הלהקה הקודמת שלה אל תוך Velvet Viper, שלא שרדה הרבה זמן גם כן. ג'וטה מאסה בחיי המטאל או במוזיקה – ועברה לקריירת לימוד פיתוח-קול בבתי ספר ממלכתיים ברחבי גרמניה. ממש נהייתה מורה. זה בקצרה מסביר שיש גורל גרוע ממוות למטאליסט או המטאליסטית הממוצעים – וכשג'וטה הבינה זאת, היא התקמבקה.

כמו רוב הקאמבקים, תמיד יש ריח של כסף באוויר, ובסופו של יום מדובר בבניית מומנטום יותר מאשר חדוות יצירה אמיתית, אבל אני לא אוהב לפסול אנשים רק בגלל שבא להם לנגן אחרי שנים יחד. לא טרחתי באמת להקשיב לאלבומה הקודם From Heaven Through The World To Hell – ואולי בטעות, אבל אלבומה החדש של ג'וטה עם הרכב שאמור להיות מנצח (חברים שהיו ב-Helloween לאיזה דקותיים כאמור, ואני לא אומר את זה בזלזול, והבחורים מ-Metallium על ההפקה) פשוט לא עושה לי את זה. זה נשמע כמו גרסה מדוללת של Doro, למען האמת, ואני לא מצליח להוציא את המחשבה הזאת מהראש. בשירים הטובים יותר בדיסק ג'וטה ווינהולד מצליחה להגיע לקרסוליים של השירים הבינוניים יותר של Doro. אין פה אף שיר שיכול להיות "All We Are" או איזה בלדה מנצחת.

אתן דוגמה מפורטת. האלבום נפתח עם "Storyteller", בצורה איטית ונסחבת הוא מתגלגל לשיר הארד-רוק מיושן בהפקה של הבי-מטאל גרמני ומדוקדק, אבל נטול כל נשמה בצורה צורמת של ממש. באופן כללי זו דרך גרועה לפתוח דיסק של הבי מטאל, באופן כה נטול דינאמיקה, נטול כל רצון להמשיך ולהגיע לקצה השיר, שהארבע דקות וחצי האלה נדמות כשמונה דקות, וכשמגיעים השירים הארוכים באמת של השמונה דקות, כמו "Memories Reminder" כבר בא לי לסיים את זה בצורות פחות עדינות. בכנות, אני חושב שלג'וטה ווינהולד יש קול מיוחד. היא שילוב של דורו פש בלית ברירה והשוואה טובה יותר – משמע יש לה עוצמה בקול, יש לה את הלחנים האופייניים לרוח רוקנרולית אמיתית, ומה לעשות יש לה גם מבטא גרמני ומעיק – עם מין גרסה אירופאית ומסוגרת ואלי קצת מתה לג'ניס ג'ופלין – מבלי להתכוון פה לכפל משמעות.

הדיסק כולו, למרות שיצא רק השנה, מריח כולו כאילו היה צריך לצאת לכל היותר באמצע שנות ה-80, וגם אז הוא ישמע Out-Dated. יש פה החמצה גדולה של הזדמנות לחזור לגדולה, וזאת אני אומר מבלי לדעת באמת כמה ג'וטה הייתה גדולה בגרמניה בימים היותר יפים שלה, אבל הכל הולך לאיבוד בגלל נסיון עיקש לעשות מוזיקה כמו פעם. מנגנים מקצועיים ציפיתי לסוג של צפי כלפי עולם המוזיקה של הרוק הכבד של היום. אם Judas Priest ו-Dio למדו לזרום עם השנים אל תוך עולם הפאוור-מטאל ובצדק, וכשיש להקות בגרמניה כמו Vanden Plas או Edguy, אין באמת מקום להתקמבקות שכזו, וזו אולי אחד מהתרועות החלשות ביותר שידעתי מגרמניה בתחום שהיא אמורה להיות מומחית בו. ואני בהחלט לא מדבר רק על מכונות כביסה.