Wingdom – Reality

יום אחד בשלהי המאה הקודמת, החליט הקלידן Mikko Härkin, לעבוד על כמה רעיונות שהיו לו ללהקה. עם הזמן, הבחור הצעיר הספיק להצטרף ללהקת Sonata Arctica ולעזוב אותה, אך לבסוף, עם היווספם של עוד מספר חברים, כשביניהם Alessandro Lotta, בסיסט להקת Rhapsody (היום Rhapsody Of Fire) לשעבר – Wingdom נוסדה.

לאחר ששיחררו איזה דמו קטן, חברי הלהקה תפסו את אוזניו של Timo Kotipelto (סולן להקת Stratovarius) שהחליט להוציא את האלבום הראשון שלהם, Reality, דרך הלייבל הפיני שלו ב-2005. שנה לאחר מכן, חברת Dockyard 1 הביאה את האלבום להכרה מחוץ לגבולות פינלנד – רק מה חבל, קצת מאוחר מדי, שכן גם Mikko וגם Alessandro כבר לא נמנים בין חברי הלהקה.

Wingdom מצטרפת לגל הלהקות "הקלילות" של השנים האחרונות – כגון, Arwen או Celesty – והיא משלבת בין מלודיות לבין נגינה פרוגרסיבית עם אלמנטים רבים של פאוור והארד רוק. הלהקה אמנם לא מחדשת לנו כלל עם האלבום Reality, אך ניכר שלמוזיקאים שעומדים, או בעצם, עמדו מאחוריה, לא היה חסר כישרון. דיי בקלות אפשר להתחבר לשיר הפותח, "Time", ולאלו שאחריו, החל מעבודת הקלידים המובילה ודרך קול הקלין של Sami Asp, שלטעמי משתלב בטבעיות בתוך המוזיקה, שזה כבר דבר חיובי.

יש פה שינויים בקצב, מעברים קצת יותר איטיים, או קצת יותר מלודיים, אבל אפשר לנוע עם המוזיקה בחופשיות בלי להתעכב על קטע מסוים יותר מדי זמן. באלבום בהחלט ניכרת ההשפעה של הפאוור מטאל הפיני, שמזכיר לי במיוחד את להקת Twilightning בעבודת הקלידים ובמלודיות. הלהקה אף נוהגת לפעמים לשלב כל מיני דברים קטנים בתוך השירים שלה, מה שמוסיף קצת לאווירה. קחו למשל את השיר השני "Where Do We Go?" שמכניס מעין תיפוף לא עקבי כזה (סטייל "דרבוקה") לצד מקצב התיפוף המרכזי, או את השיר השלישי "Marionette" שמשלב בתחילתו שירה נשית ברקע ובהמשכו מעין זעקות גראוול.

מלבד זאת, הגיוון העיקרי נעשה בעזרת הקלידים, כשלפעמים הם נותנים תחושה יותר אטמוספרית ולפעמים הם נמצאים יותר במרכז – מה שזה לא יהיה, הם תמיד שם. הבאס גם הוא, תורם, איפה שניתן להרגיש בו אבל מי שדווקא איכזבה אותי הייתה הגיטרה שלא הצליחה להניע אותי עם איזה ריפ מיוחד או סולו שובר לב. עוד דבר שקצת הציק לי זה שאין כאן שירים שמצליחים להישאר לך בראש להרבה זמן, אין איזה פזמון בולט, או קטע מסוים – הכל פשוט, עובר ליד האוזן.

יש לאלבום גם כמה יציאות מטרידות, שנוטות לכיוון פופ טוטאלי, כמו למשל "Everyday", למרות שדווקא בשיר הזה, הפזמון כן הצליח להשאיר אותי לכל אורכו, וגם הסולו, הפעם על הגיטרה, עמד בציפיות שלו בתור סולו פרוגרסיבי – רק חבל שזו לא הפעם הראשונה ששמענו כזה דבר. "Tomorrow", השיר השמיני באלבום, מתחיל נחמד מאד, עם צליל קלידים יוצא דופן שמוביל לאורך רוב השיר לצד הבאס והתיפוף, כשהגיטרות נכנסות פה ושם – זה שיר עם המון אופי אך חסר בו המשהו הזה שיהפוך אותו לשיר באמת מיוחד.

מה שכן, 2 השירים האחרונים שהם למעשה יצירה אחת העונה לשם "Lighthouse" מציגים מעט תחכום שבא לידי ביטוי בשינוי סאונד (לדוגמא בצליל התופים בסוף השיר התשיעי), בשילוב אפקטים רבים ואפילו בשילוב השפעות ג'אז קלות – והכל, מהול בהרבה משחקי פרוגרסיב על הקלידים. בסופו של דבר Wingdom סיפקה לנו את הסחורה ואני מקווה שעם חברי הלהקה החדשים שלה היא תצליח ליצור משהו שהוא קצת פחות מציאותי ויותר ייחודי מאשר מה שקיבלנו עם האלבום Reality. משחק מילים, 2 נקודות לי.