Winterhorde – Nebula

אני חייב להודות שאף פעם לא הייתי עד כדי מקושר לבלאק מטאל. גדלתי על סוגים אחרים של מטאל, ובתקופה שהז'אנר הזה צמח לו, בעיקר במדינות אירופאיות קרות ומנוכרות, כשחבריהן דואגים להיפטר אחד מהשני וגם מעצמם, אני לא הייתי מודע למתרחש. אני זוכר במעורפל כשבתוכנית המטאל המיתולוגית Headbanger's Ball של MTV – דיברו על כל אותם מעשים לא ברורים של ענקי הז'אנר הנורבגים, אבל זה חלף לי ליד האוזן, אני יותר התעניינתי באלבומים חדשים של להקות ת'ראש ודת' באותה תקופה.

את הז'אנר יצא לי להכיר דווקא בזכות הקצוות היותר מלודים שלו, להקות כמו Cradle Of Filth, שאת האלבום הראשון שלהם יצא לי להכיר ולהתרשם כשרק הגיע לראשונה לארץ, וגם להקות כמו Dimmu Borgir ו-Arcturus, לצד המערתי יותר אף פעם לא ממש התחברתי. למזלי, להקת הבלאק הישראלית Winterhorde היא משהו שקרוב בהרבה לסוג הבלאק שאני מסוגל לשמוע מלזה שהופק ע"י חבורה של ציידי ממותות סקנדינבים בעוד הם לועסים ראשים של נוצרים מסכנים.

הלהקה, שקיימת עוד מ-1999, הוציאה עד היום 2 דמואים, וזה בעצם אלבום הבכורה שלה, שיוצא בחברת התקליטים היוונית Burning Star Records, חברה לא גדולה, אבל ניכר שהיא בהחלט מפגינה תמיכה חזקה ביצוא הישראלי הנ"ל. הדבר הראשון שהרשים אותי באלבום הוא הסאונד המלוטש, הפקה מצוינת, נקייה, ברורה, כל מה שצריך לשמוע בז'אנר קיצוני עד כדי כך – אכן נשמע כאן. הדבר השני שהכה בי הוא שהאנשים האלו יודעים לנגן, יופי של עבודת גיטרות, מתופף רוצח אמיתי, רצפת בס מוצקה, וסולן מהסוג שלא מעצבן אותי כמו רבים אחרים בז'אנר.

נכון, הוא צורח, אבל זה קרוב יותר לצרחות הלא גבוהות במיוחד של שאגראת' מ-Dimmu Borgir מאשר ליללות העכבר הבלתי מרוסנות של דני פילת'. דבר נוסף שאהבתי באלבום הוא השילוב של קלידים במתכונת אורקסטרה – נכון ולא מוגזם. זה מהווה נופך של מלודיה במקום לצבוע את כל הרקע בפופ זול. אך הם גם לא מוותרים על אגרסיה לטובת המלודיה. אם Cradle, לפחות בחלק מהאלבומים האחרונים שלהם, הפכו ללהקת גות' מטאל פופית מלווה בקצת מטאל, Winterhorde עדיין עושים בלאק, ומהיר. "The Fall Of Angelic Dominion" אמנם מלא במלודיות עשירות, אבל 90% ממנו מבוסס על בלאסט ביטים רצחניים, ואני חוזר שוב על הציון לשבח של עבודת המתופף, הבחור יודע מה הוא עושה.

"The Earth Is An Altar" מקרב קצת יותר לרגעיים מ-Cradle, כולל שירה נשית אופראית שיושבת לא רע בשיר. הרמה של הטכניות בריפים של הגיטרות הזכירו לי גם את Nexus Polaris, האלבום השני והמוצלח של Covenant (היום הם כבר The Kovenant), שגם מזכיר את האלבום הזה בקונספט החללי שבו. אין ספק שהחומר של הלהקה מורכב ברמות די גבוהות, כל אחד מהשירים כולל מבחר רב של ריפים ורעיונות שממלאים את החלל המוזיקלי היטב. כל הכבוד על קטע הביניים, "Propaganda (Intermezzo)" – קולות מלחמה, ירי ומטוסים בשילוב של לחן קלאסי מינורי טראגי – יופי של רגע שנותן תחושה תיאטרלית רבת עוצמה. הקטע מתחבר עם "Hate Parade", אחד השירים העצבניים באלבום – בלאסט ביט וריפים נורבגים פותחים אותו, ואז נוצר שילוב של אגרסיה בלאקית עם עיבוד סימפוני מוצלח. השיר עובד בעיקר בגלל הריפים החזקים שלו, שמזכירים לפרקים בעושר המלודי שלהם את In The Nightside Eclipse של Emperor.

אחד השירים הצבעוניים ביותר באלבום, וכזה שבהחלט מראה על ראש מוזיקלי מקורי מאד, הוא "An Ode To Man", שנפתח בשילוב של קולות מכאניים מוזרים עם כניסה תזמורתית קודרת. הלחן פה הוא מלודיה רבת עוצמה משולבת עם יציאות ניאו קלאסיות מרשימות, השיר משלב גם שירה נקייה שמוסיפה עוד מימד, אם אומר זאת בקצרה – מדובר באחד משירי הבלאק המלודי החזקים ביותר ששמעתי מזה זמן רב, היציאה לקטע תזמורתי מלא אווירה בדקה החמישית לשיר רק מוסיף עוד ליטוש בשיר שכולו הברקה. אני בהחלט יכול לסכם בכך שמדובר באחד מאלבומי הייצוא הטובים ביותר שיכלה ארצנו לספק, זה בלאק מלודי ברמה הגבוהה ביותר שטוב בהרבה ממאות אלבומי בלאק בין לאומיים שיוצא לי לשמוע. כמו שהתחלתי, אני לא מעריץ של הסגנון, אבל אני לא יכול שלא ליהנות מאד מאלבום שכזה, בלאק או לא, זה מטאל מלודי מבריק בכל קנה מידה, מומלץ בחום.